תחרותית

תמיד אמרתי לעצמי: תהיי הכי טובה, תעשי הכל הכי הכי מכולם.
כשהייתי משחקת סימס אהבתי ליצור את המשפחה המושלמת, עם שני הורים עובדים ומשכורת טובה, וכולם חתיכים ולכל ילד יש חבר או חברה, וכשיגדלו שניהם הם יתחתנו.
במיינקראפט משום מה, קשה לי טיפה, כי בכל פעם שיש תקלה במבנה אני מתייאשת ומתחילה עולם חדש, או מרמה.
אף פעם לא רציתי לשחק סקיירים או ריימן, כי ידעתי שלא אוכל לנצח את אח שלי, ולא הייתי מוכנה להסתכל בכלל על גיטרה או פסנתר כי כולם מנגנים עליהם.
לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני אולי אהיה גרועה.
בפוקימון שיחקתי, אבל תמיד היה לי קול קטן בראש שאמר שאני לא הכי, שאם מישהו יאתגר אותי אני אכשל.
בבית הספר שנאתי את כל מי שקיבל ציון גבוהה יותר ממני, כמובן שהסתרתי הכל מאחורי החיוך, אבל בסתר ייחלתי למותם. טוב בסדר, אולי אני קצת מושפעת מזים הפולש. אוף, למה לי אין גרר?
למרות שהציעו לי, לא רציתי שום חוגים ולא כלום, כי חוגים גרמו לי להתבייש מול המורה, ובציור בעיקר- כי ציור זו אני.
ציור זו אני- לא ציור ריאליסטי משעמם, אני לא צלמת. ציורי קומיקס, אהבתי לצייר בנות כי בינינו, בנים זה עם מכוער פחד!.. אהבתי לצייר להן ריסים ארוכים, ושמלות כמו של נסיכות, ותמיד עיצבתי להן את השיער בעדינות בעדינות כמו מלאך קטן.
בניתי חומות מסביב לכישרון הקטן שלי, כי הוא היה שלי. לא היתה אף אחת שציירה כמוני, אני הייתי הכי טובה, כבר מהגן, וביסודי הייתי הילדה השקטה שמציירת.. ובחטיבה.. וכששאלו אותי למה אני לא רוצה מגמת אומנות פרצתי בצחוק כי הרי מי כבר ילמד אותי? אלוהים?
אני תמיד אהבתי לצייר, ועכשיו אני גם כותבת, אבל בכתיבה לא הולך לי. למה? כי אני לא הכי, ואני אף פעם לא אהיה הכי, אבל אולי תעזרו לי להשתפר?
כתיבה היא למעשה הדבר הראשון שלא אכפת לי להפסיד בו- להפסיד ולהשתפר. לאמר את האמת? עשיתם עבודה מדהימה בלא לתת לי לשנוא אתכם. ככל שהשקעתי יותר פגשתי יותר אנשים וכולם כולם יותר טובים ממני, אבל אני פשוט לא יכולה לקנא בהם מרוב שהם מדהימים.
מי האנשים האלה? איך הם הצליחו? איך במילים אפשר לרפא ילדה תחרותית?

זו הסיבה שאני מודה לכן, בכל הזדמנות.
ליז
אוליב
ו2רוני123
אתן מדהימות..