חצי רגל באדמה – פרק 60
נאבקתי ונלחמתי, בעטתי ודרכתי אבל כלום לא עזר. החוטף – מי שלא יהיה- חסם את פי והיה חזק מאוד. התפתלתי וניסתי להגיע אל החרב שלי אבל החוטף כנראה היה מודע אליה בגלל שהוא תפס את ידי, שהצליחה לאחוז בקת החרב וכופף אותה. נשכתי את שפתיי כדי לא לצרוח.
"את לא מנסה תעלולים" הוא אמר, והקול היה מוכר מדי, "אחרת תצטערי"
הנהנתי בזהירות בראשי. ניסיתי להביט לאחור. פרסי לא נראה באופק ואיתו גם כל תחנת הדלק.
"לאן אתה.." הצלחתי להגיד לפני שחסם את פי שוב.
"בלי לדבר" הוא אמר, "עד שנגיע למקום"
המשכנו להתקדם דרך שורת עצים, מסתתרים בכל פעם שמכונית עברה לצידנו. לבסוף, הגענו לקרחת יער באמצע השום מקום והחוטף הטיל אותי על הרצפה.
"תשמרי על שקט" הוא אמר ואני התרוממתי על רגליי וניקיתי את הבגדים מהאבק.
הסתובבתי להביט בו. "מי אתה חושב ש – " השתתקתי.
התכוונתי להטיח במי-שזה-לא-יהיה כל כך הרבה קללות אבל פתאום, המוח שלי התרוקן. מולי, בלבוש נורמאלי לחלוטין, עמד בחור עם ז'קט טייסים שחור, עיניים חומות עצובות, השיער השחור שלו היה מבולגן ומכנסיו השחורות היו מאובקות.
ואז חזרתי לתפקד.
"אתה מפגר?!" שאלתי והכתפתי לו מכה בכתף, "הבהלת אותי למוות!"
ניקו הביט בי ומשך בכתפיו, כאילו זה לא אומר הרבה. "את חייבת להקשיב לי"
התכוונתי להטיח בו עוד כמה מכות אבל הצורה שבא אמר את הדברים, כאילו החיים שלי עומדים על הכף… משהו עצרר אותי.
"לא יכולת להגיד לי את זה בתחנת הדלק?" שאלתי ברוגז, "פרסי יהרוג אותי… ואותך"
"יכול להיות" ניקו הסכים, "אבל את חייבת להקשיב לי. אסור לכם לרדת לסטיקס"
"רגע, מה?" שאלתי בבלבול.
"אסור לכם לרדת לסטיקס" הוא אמר כל מילה לאט, כאילו הוא מסביר משהו לילד בן חמש.
"למה לא?" שאלתי, "ואיך אתה יודע?"
"נתחיל מהסוף, בסדר?" הוא אמר, "ובכן, כל מפלצת במרחק של חמישים קילומטר מכאן יודעת את זה. וגם… אמא האדמה יודעת את זה. מאוחר מדי"
"אף פעם לא מאוחר מדי" אמרתי, "אנחנו נצליח להגיע לסטיקס, נשכנע את סטיקס לוותר לתומאס. אתה תראה ש – "
"ולמה שסטיקס תוותר לכם?"
השאלה הפשוטה הזאת היתה אתגר רציני. יצא לי לחשוב על זה כמה פעמים. אם אלת הנהר של סטיקס הייתה מוותרת לכל אחד שמבקש… טוב, אז השבועה בה לא הייתה נחשבת.
"היא תעזור לנו כשתשמע את הסיפור שלנו!" אמרתי
"למה לה?"
שוב השתתקתי.
"אמה?" הוא שאל
"אני לא… לא יודעת" אמרתי בהיסוס, "אבל היא.. אנחנו.. אנחנו ניתן לה משהו. נערוך משא ומתן"
"ומה תהיי מוכנה להקריב?" ניקו שאל את השאלה בצורה כל כך אגבית שלרגע התכוונתי לענות "כל דבר" אבל אז הבנתי. מה אני באמת מוכנה להקריב בשביל לעזור לתומאס? וגם אם נגיד וסטיקס תוותר לנו במקרה של תומאס. אני צריכה שהיא תוותר גם לי בנוגע לשבועה של לוקאס.
מה אני מוכנה להקריב?
"אני אקריב מה שנצטרך במסגרת יכולתי" אמרתי בשקט והנהנתי כדי לחזק את עצמי, "אני אצליח ניקו, אני לא יודעת למה אתה מייאש אותי אבל אני אצליח"
"אמה, רק תחשבי על זה" הוא אמר, "את לא יודעת אבל אני.."
האדמה רעדה מתחתינו וזה היה נשמע כאילו המתים מתעוררים שם למטה.
"אני לא יכול להגיד עוד משהו" הוא אמר, "חוץ מזה: כשתחליטי שאת רוצה לדעת מה סטיקס תרצה. כשתהיי מוכנה להקריב הכל- בואי אל אבא שלי"
התכוונתי להגיד לו "כן, בטח. ולתת להאדס לכלוא אותי שוב" אבל ניקו כבר הסתובב ופנה לעבר העצים הרחוקים.
"חכה רגע!" קראתי כשהוא נעלם, "איך אני חוזרת חזרה ל… אוח! לא משנה!"
הבטתי עוד רגע לכיוון שאליו פנה ניקו, הנדתי בראשי בחוסר מנוחה והתחלתי לצעוד אל הכיוון שממנו הגעתי. בתקווה למצוא את המקום.
תגובות (1)
60 פרקים זה משהו לדעתי בומבסטי התמדה כזו להמשיך ולהמשיך ולהמשיך לכתוב וכתיבה לא סתם כתיבה כפי שאתה רגיל לכתוב כפי שכולם מהללים אותה מושלמת ♥