חצי רגל באדמה – פרק 59
נכון שעכשיו אתם מצפים שאני אספר לכם כמה שהתרגשתי מהשיחה עם אמא שלי? אז זהו, שזה היה פשוט מדהים שבא לי לצרוח חזק כל כך! אבל אני לא אצרח. הדבר האחרון שאני צריך זה שיאשימו אותי בזה שאני מקים רעש מחריד כל כך, ויחליטו לסלק אותי משם, ואולי אפילו להחזיר אותי לשוויץ.
בכל מקרה, אחרי השיחה עם אמא שלי, הייתה לי סופסוף מוטיבציה אמיתית להמשיך קדימה.
ידעתי שאני חייב להמשיך בדרך שלי, ולהתחמק מרכבות. כבר פעמיים עליתי על רכבת שלא עשתה לי טוב בכלל.
החלטתי להמשיך את הדרך בדרכים יצירתיות אחרות.
הפעם, במקום להקשיב לקול ההיגיון, בחרתי סתם ככה את ויצ'יטה, בלי סיבה, לשם התכוונתי להגיע. העיר הגדולה ביותר בקנזס.
הפעם עליתי על אוטובוס.
עלתה לי בראש תיאוריה אחרי שלא הצלחתי לקרוא אפילו משפט אחד בספר שלי.
מאז שגיליתי שאני חצוי, המוח שלי הפך לדיסלקטי לאט לאט, בשביל שאני אהיה כמו כולם. נאנחתי וסגרתי את הספר, עייף כל כך, ואולי לא רק פיזית, אלא גם נפשית. החלק המזעזע ביותר בכל הסיפור הייתה העובדה שפחדתי שבכל רגע האוטובוס עלול להתפוצץ, שמפלצת תעלה, שהוא יוסט ממסלולו.
כמה שזה מעצבן להיות חצוי.
ראיתי שם גברת עם סלים, מדברת בטלפון.
בדרך כלל אני לא מצטט לשיחות של אחרים, אבל באמת שלא היה לי משהו אחר לעשות, וכשאני עצבני, או מתוח, אני אוהב לשמוע איזה משפט או משהו ולשנן אותו בעל פה.
"אני סתם בדרך לויצ'יטה" היא אמרה. היה לה קול כאילו מלאכים מנגנים על כינורות עם מסורים חשמליים, ומקהלה של שלדים שורטת את העצמות הדקות שלה על לוח גיר.
"אז בכל מקרה… רגע… לא הבנתי מה אמרת."
הייתי מרוכז בכל מילה שלה, נחוש לזכור בעל פה כל מה שהיא תגיד עד שהיא תפסיק לדבר בטלפון.
"כי אני לא רוצה שכולם ידעו על מה אני מדברת!" מחתה.
ואז היא צחקה.
"שכחתי שכאן מדברים אנגלית, שכחתי לרגע שאני לא בשוויץ" אמרה הזקנה.
מיד נדרכתי במקום. שוויץ, המדינה שלי. ייתכן שבעוד רגע היא תדבר גרמנית. תמיד דיבור על המדינה שלי או גרמנית עורר בי דריכות. פטריוט שכמוני.
"סיסר כאבוסרבה טקצי התרניחר" היא אמרה.
נאנחתי. לא גרמנית. אולי רומאנש או משהו, אחת מהשפות האחרות של שוויץ.
התרווחתי שוב בכיסא, והרגשתי טוב יותר. זכרתי כל מה שהיא אמרה.
היא המשיכה לדבר, בשפה זורמת וקלילה, כנראה איטלקית, אז פשוט הפסקתי להקשיב לה. לא הייתה לי שום כוונה ללמוד שפה נוספת.
הבטתי לימיני.
איזה נער עם שיער שחור שסודר לקוצים, וחולצה של להקת רוק כלשהי עם ג'ינס, ישב, מניע את ראשו מצד לצד, ומזמזמם לצלילי שיר רוק שככל הנראה היה מספיק טיפשי כדי לגרום לו להתנהג ככה.
" סיסר כאבוסרבה טקצי התרניחר" חשבתי לעצמי. גם כן שווייצרית, שלא יכולה להגיד משפט בגרמנית, שאני אבין.
נאנחתי ונשענתי על הכיסא.
בסופו של דבר האוטובוס נעצר, אבל ככל הנראה לא בחלק שחשבתי שהוא ירד, אלא בחלק אפלולי, איזו סמטה כלשהי. "תחנה אחרונה" קרא הנהג.
אז לא הייתה לי ברירה אלא לרדת.
ירדתי למטה. זאת הייתה סמטה ישנה, מלאה באבק.
ראיתי את כל כמות האבק האינסופית שם, ושלחתי יד אוטומטית למשאף שבכיס שלי, אבל אז פתאום קלטתי שאני לא מרגיש שום תחושה אלרגית. בדרך כלל הייתי כבר נחנק, והייתי חייב את המשאף שלי, אבל משום מה לא הפעם.
יצאתי מהסמטה האפלה, וגיליתי שלטים של רחובות, ולמזלי, היו שם הרבה אנשים, כך שלא הייתי כל כך בצד אפלולי של ויצ'יטה.
הוצאתי את המשאף שלי סתם ככה.
היה מוצמד אליו פתק, בכתב יד נטוי מוקפד, ובו רשום (בגרמנית) "אני לא חושבת שתצטרך אותו שנית, לאלים אין אסטמה, בהצלחה. אוהבת – אמא."
תגובות (2)
המשפט האחרון ריגש אותי מאד ממש ממש ממני בקי ♥
בקר אור אור ראשית מקווה שאתה בשיא המפגש עם השושבינים לרגל נישואיך חחחח מכל מקום נראה לי כי הגיע הזמן להיפרד.
לצערי הרב המערכת לא אישרה את הסיפורים האחרונים שכתבת ואולי כל זאת בעקבות התקרית הלא נעימה שקרתה בינך לביני.
אם אכן זה המצב – מאחלת לך כי תצליח בכל אשר תלך ממני בקי ♥