פרולוג לרעיון שהיה לי – אשמח לביקורת
*כל החלק המצוטט הוא טיוטה, צפו לשינויים רבים ככל האפשר.
"הלנה, אחותי השמיניסטית, אומרת שכולם אותו הדבר. בחופש הגדול באמצע ארוחת בוקר מוקדמת, שאלתי אותה אם ה"קראקים" שונים מה"באריירים". משום מה היא התגלגלה מצחוק, דמעות מאושרות ירדו מעיניה ונראה שעוד שנייה הייתה נופלת מהכיסא, אבל אז היא נשמה עמוקות (אחרי שאבא ואמא נעצו בה מבטים זועמים) ואמרה : "אם את מתכוונת לעובדה שהם שותים, מעשנים או יוצאים למסיבות? אז לא. הם בדיוק אותו הדבר."
אי אפשר לומר שככה זה התחיל כי בעצם העובדה שהתקבלתי ל"קראק" בשנה השלישית שבה נבחנתי, היא רק המשך לסיפור החיים המשעמם שלי.
כשסיפרתי לחברה היחידה שלי מבית הספר הקודם על העזיבה המצופה,אי אפשר לומר שהיא חגגה אבל לא היה עצב בעיניים שלה, לפחות לא ראיתי אותו. היא איחלה לי בהצלחה ושאכיר יותר חברים, כי בעקרון אין לי אף אחד חוץ ממנה ומהחבר'ה ב"ערב הקריאה" שמתקיים כל יום חמישי בבית העץ שבגינה האחורית של המייסדת.
אין לי ציפיות רבות לגבי "קראק", אלא אם כן אפגוש שם אנשים נורמליים… או נחמדים לפחות, למרות שלא כל כך גרוע להיות בסערה הנוכחית שמשתוללת בגופי ואם אגלה את התעבה כלפיהם, אשרוד את השנה כמו שאני אמורה לעשות."
אליסה אדרמינד עוברת לבית ספר חדש, "קראק", היכן שאחותה הגדולה לומדת. בתוך ילדה שמודעת לעצמה, היא יודעת שיהיה לה קשה להשתלב ואחרי שאחותה הבהירה לה מי אלו ה"קראקים" הציפיות שלה רדודות אף יותר. אז כבר מראש היא החליטה לשרוד את השנה, עוד לפני שהיא מגלה מה מצפה לה.
בקרוב בבתי הקולנוע XD (חחחח סתם) … "החומה היא שלי"
תגובות (1)
נשמע מגניב, בהצלחה עם הסיפור!