שלא יגמר לעולם…

תקראו את הסיפור יחד עם השיר :)

כשמישהו בוכה, הדבר שצריך לעשות,כמובן, הוא לנחם אותו. אבל אם מישהו מנסה להסתיר את הדמעות שלו, יכול להיות שעדיף להעמיד פנים שאינך רואה את הדמעות. או במקרה שלי, אפילו לא צריך להעמיד פנים, כי בכל מקרה, לא ישימו לב אליי.
לחזור מבית הספר, ולנסות להסתיר את פניי החבולות. את הדמעות, את הכאב, את הבדידות. חיי הם שקר אחד גדול. אמא שלי, חושבת שהחיים שלי יפים. מלאי שמחה ואושר. האם היא יודעת מה באמת קורה? אולי גם היא מעדיפה להעמיד פנים שאיננה רואה את הדמעות ?
אבל אני לא מאשימה אותה. אני לא מאשימה אף אחד! זאת אשמתי שאני חלשה, שאני נותנת לכולם לדרוך עליי, להרביץ ולקלל אותי. קל להגיד : " אל תדאגי, זה יעבור. את רק צריכה לקום ולהיות חזקה." אבל אני לא מצליחה. אני באמת רוצה, אבל זה פשוט לא קורה.
מחר אני אחגוג יום הולדת שש עשרה. כן, הזמנתי את כולם. את האנשים שהרסו לי את החיים, שהתעללו בי, שצחקו עליי. אבל לא נורא, אני סולחת להם. כי לכל אחד מגיע הזדמנות שנייה .
"את מתרגשת?" אמי שאלה אותי בקול רך. ואני רק חייכתי חיוך קטן, חיוך שמסתיר את כל ההתרגשות בליבי. חיכיתי לחברים, חיכיתי, חיכיתי. עברו שעתיים ועדיין, אף אחד לא בא. התיישבתי ליד שולחן הכיבוד והנחתי את ראשי על השולחן בצער. יד רכה הונחה על כתפי. ואני, עם דמעות בעיני, הסתובבתי בחוסר רצון. "באתי ליום הולדת" הנער אמר. ואני,שלא מאמינה למראה עיניי,רק מחייכת חיוך קטן ומזמינה אותו לשבת. נהינו חברים טובים, הוא עמד לצידי ואני לצידו. גם הוא סבל בגללי, גם הוא סבל את הכאב שאני עברתי. אבל הוא לא נשבר, וגם אני לא נשברתי. היינו ביחד, לאורך כל הדרך.
ארבע שנים אחרי שנפגשנו, כבר הספקנו להתחתן. זכיתי להיות אמא בזכותו, אמא לבת מקסימה ואישה לבעל מדהים. עברנו קשיים רבים. אבל היינו ביחד. אני, הוא, ובתנו הקטנה. ממש משפחה. לעולם לא האמנתי שאצליח לבנות משפחה. הגעתי מהדרגה הכי נמוכה ורק צמחתי מעלה מעלה. הרגשתי מאושרת. אבל זה היה אז, לפני שהכל התחיל להשתבש.
בזמן הלידה של ביתי, גילו לי סרטן צוואר הרחם. סרטן מאוד נדיר בארץ ובכלל. מי היה מאמין, מהמדרגה הכי נמוכה עליתי למדרגה הכי גבוהה. הייתי באמת מאושרת. ובין רגע, כאילו מישהו משך אותי מהסולם והחזיר אותי בחזרה למטה. קווצות שיער נושרות בזו אחר זו, ואני, כמו ילדה תמימה שאיבדה את הסוכרייה שלה, מנסה לאסוף את השיער מהרצפה ולחבר אותו שוב יחדיו. עם דמעות בעיניי, אני מביטה במראה. מביטה בקרחת המתנוססת על ראשי. בעלי נכנס ונעמד לידי. הוא לקח את מכונת הגילוח והחל לגלח את שערו. חיוך מביך נפלט מפי :" פספסת קצת " אמרתי בקול חלוש ושנינו צחקנו באושר. עמדנו מול המראה והבטנו אחד בשני. זוג קרחים ומטופשים. אבל זה לא עניין אותנו. כי אנחנו יחד, אנחנו משפחה.
הימים חולפים להם,ואני עוד פה. בבית חולים, מחזיקה בידיו של בעלי ומחכה לנס. הוא הוציא יומן פרחוני קטן והושיט לי אותו בלי לומר מילה. הוא לא היה צריך לומר כלום. אני כבר הבנתי הכל. הבנתי שאפילו הוא איבד תקווה, אפילו הוא כבר בטוח שאמות. אבל זה לא יקרה, כי אני עדיין לא איבדתי את התקווה לחיות.
הימים כבר עברו, ואני רק מודה לאלוקים על כל יום בחיי. אני כותבת עכשיו ביומן שקיבלתי. עברתי כבר 22 ימים, 22 דפים. כשהייתי קטנה, החלום שלי היה שישימו לב אליי, שיהיו לי חברות ושלא יציקו לי יותר. אבל היום, החלום שלי זה לסיים את היומן. לעבור על כל הדפים בעודי בחיים.

"החלום שלה לא התגשם, אבל אנחנו נסיים אותו בשבילה. כי למרות שהיא לא פה איתנו, היא תמיד בליבנו. כי אנחנו יחד, אנחנו משפחה"

אלו היו המילים שנאמרו בהספדה של אמילי. היא לוחמת, לוחמת שהפסידה בקרב