שחור לבן – רגש

"רגש זה דבר נשכח. אתה תרגיש אותו תחילה, בוער ומלא תשוקה בעורקייך, מסחרר את בטנך, מעוור את עיניך מהחלטות נכונות, רצויות, ואז הוא יגווע. הוא ידעך וייעלם עד שכל מה שיישאר ממנו יהיה רק זיכרונות כואבים שיצלקו את ליבך ויותירו אותך אבוד בחיפושים אחר הנפש שחשבת לתאומה שלך. אז כן, אני לא מאמינה ברגש, או באהבה, אם כך תרצה לקרוא לזה." היא הרימה את הספל שכבר הספיק להתקרר מעט ולגמה ממנו. האיש שישב מולה הרים מעט את מגבעתו, שכיסתה את עיניו. הבעתו היתה ממוקדת באישה שלפניו. מתחילת שיחתם הוא עקב אחרי כל תנועה שעשתה, כל מבט אגבי שהצטלב עם מבטו, וכל פעם שהחזירה קווצת שיער שהשתחררה משערה. אחרי דקות מועטות הוא הבין שהתנהגותה שונה לגמרי מאופן בו היא מתלבשת. היא מציגה את עצמה מבחוץ כפשוטה אך מכובדת, כאדם שקל מאוד להתעלם ממנו, אך דעותיה ומעשיה, בהם היא שונה.
לרגע השתחרר שקט קל והוא כמעט ושכח שהיא ענתה על השאלה ששאל אותה קודם לכן.
"אז את טוענת שאין טעם להתאהב, גם אם הרגש יישאר לנצח?" קולו הספקן גרם לפניה להתעקל בחיוך קל. היא הניחה את ידיה על השולחן, אוחזת בכוס החרסינה הלבנה.
"אתה טוען שנצח קיים? הרי נצח זהו פרק זמן ארוך מאוד, ואני בספק אם ארצה לחיות זמן ממושך כל כך אי פעם. זה נשמע מאוד משעמם, נצח.
בשלב מסוים כל מי שתכיר ייעלם ואתה תכיר שוב ושוב אנשים שלימים יהפכו להיות חברייך הקרובים, ואז תאבד גם אותם וחוזר חלילה…" היא השאירה את סוף המפשט פתוח, והמשיכה.
"ובכלל, מדוע דעתי מעניינת אותך כל כך, שכן רק לפני כמה דקות התיישבת בכיסא מולי ופתחת בשאלה, בלי הכירות או גינוני כבוד." מעט חוצפה נטפה לקולה, אך הוא ידע שהיא לא התכוונה לכך, כי הוא אכן התיישב מולה בפתאומיות.
הוא הבין שאולי מעט הגזים הפעם. "קבלי את סליחתי, מאדאם. שמעתי רבות עלייך, למרות יכולתך המיוחדת להישאר בצללים." הוא הוסיף למראה גבותיה המורמות בשאלה. "אני אלך עכשיו, אך אני מקווה שיצא לנו לשוחח שוב. את אישה מיוחדת מאוד, מאדאם." הוא אמר בקריצה. היא מצמצה פעמיים בהפתעה, אך הוא נעלם כהרף עין.