היסודן האחרון 73-הדחקה נפלאה וייעוד כנה

הדמעות הבריקו על לחיו. למרות שהוא כבר היה ישן, פניו עדיין היו אדומות ושפתיו עדיין רעדו במקצת.
ריין לא יכלה שלא להרגיש אשמה, אבל זה היה לטובתו. היא תספר לו כשהוא יתעורר. היא תסתכל לו בעיניים ותספר לו, שתי מילים. זה כל מה שהיא צריכה לעשות. תיאו מת.
לא היה לה מושג מה הוא יעשה, הוא יבכה? הוא יצרח? הוא יאבד את דעתו שוב?
אלוהים, היא שנאה להסתיר ממנו סודות. היא שנאה להסתיר סודות באופן כללי. היא שנאה את זה כשאבא שלה סיפר לה דברים שאסור היה לה להגיד לאף אחד, והיא שנאה את זה כשלאיון ביקש ממנה להערים על שיין. היא פשוט שנאה שקרים וסודות וכל מה שדרש ממנה לא לספר את האמת המלאה לאנשים שחשובים לה.
היא אמרה לקאיה שהרעשים מבחוץ הם שום דבר, שאין קרב, ובפעם הבאה שהיא ראתה אותה: הייתה חנית במרכז הבטן שלה. היא אמרה לתיאו שהוא יהיה בסדר, ששום דבר לא יקרה כשהיא לא תהיה לצידו, וכשהיא חזרה: העורקים שלו היו משוספים.
היא אמרה ללאיון שתיאו בטוח, ואחרי שהיא תספר לו, הוא לעולם לא יסלח לה.
"ריין…" הוא מלמל, מתוך חצי ערות. "ריין…"
היא לקחה את ידו הגדולה בידיה הקטנות. אצבעותיה עטפו את כף ידו.
"את עדיין פה?…"
הוא שכב על הבטן, גבו היה חשוף לאויר, משחה לבנה כיסתה את רוב העור שלו. היא הדיפה ריח כבד של אלוורה וחומר חיטוי.
"כן, אני כאן."
עיניו הכחלכלות אפרפרות נפקו לכדי חריצים קטנים, הוא לחץ על ידיה, היא לחצה חזרה.
"כולם בסדר?" הוא שאל. "איפה תיאו? תיאו צריך לדעת שאני בסדר… כמו שאני מכיר אותו, הוא בטח בוכה עכשיו… תיאו שונא לפחד…"
"לאיון, תתיישב." היא אמרה, הוא כיווץ את גבותיו ועשה כדבריה. הוא עדיין נראה מטושטש קצת.
"אני מצטערת כל כך אבל… היינו צריכים אותך, לא יכולתי לתת לך פשוט להתמוטט…"
בהלה מלאה את עיניו של לאיון.
"לא יכולתי לספר לך אז, אתה חייב לדעת שאני כל כך כל כל מצטערת על זה, על מה שאני עומדת לספר לך…"
שערו הזהוב היה פרוע, זה גרם לו להראות מבולבל יותר, תמים יותר, כאילו הוא לא מבין מה קורה מסביבו.
"לאיון," היא לקחה את שתי ידיו בידיה. "תיאו… זה היה מאוחר מידי… לא יכולנו… לעשות כלום… הוא…"
היא השפילה את מבטה, והרימה אותו לאט לאט…
"מת."
היא ראתה את זה, עמוק בתוך עיניו של לאיון, היא ראתה את השבר. כמעט היה אפשר לשמוע את קול ה 'קרעק'.
"לא יכולתי להגיד כלום, כי כל כך סבלת… ואז כשסוף סוף הייתה לך מנוחה נרדמת מיד… ו…"
היא התכווצה.
"אני כל כך, כל כך מצטערת."
הוא לא צרח, הוא לא בכה, והוא גם לא איבד את דעתו. הוא הנהן באיטיות, והביט אליה.
"אני צריך לפגוש את ולנטיין אדם ונתנאל בהקדם האפשרי, בקשר למינוי של סגן אחר. האוהל שלי, הוא התמוטט?"
"לא…" ריין לחשה.
"בסדר, אז אני צריך את התיקיות של אדם גלרוי ותיאדור מנדס, הן במגירה החמישית משמאל. תוכלי להביא לי אותן?"
ריין הנהנה באיטיות, והתכוונה ללכת, אבל לאיון תפס אותה בכתפה.
"אה, ואם את רואה את האוול, תגידי לו שיבוא לכאן."
היא הלכה לעשות כדבריו, שרויה במין כהות חושים משלה.
פעם האוול נתן לה הרצאה ארוכה מאוד על דרכי התמודדת עם אובדן. לפיו, ריין הגיבה על כמעט כל אובדן בחייה בזעם.
"הדרך הכי בריאה, לפי דעתי." כך הוא אמר. "שיין הגיב ל… מה שקרה לנו, בהאשמה עצמית."
"באמת?" ריין שאלה. "איך הגעת למסקנה הזאת?"
הוא שיחק בשערה.
"הוא חושב שהוא חלש מידי, הוא חושב שבגלל זה הכל קרה, כי הוא לא היה מסוגל להגן עלינו."
לפי מה שהאוול אמר, לאיון צלל עמוק-עמוק-עמוק אל תוך ההדחקה.
"הדחקה, אם אתה טוב בזה, זה מצוין. אם אתה פחות טוב, ובכן, זה יאכל אותך מבפנים עד שלא ישאר דבר מלבד קליפה חלולה שתישבר ותפתח את המעיין הקדום של הרגשות שלא הרגשת והכאב שחסמת, הזרם ישבור אותך, הוא ירסק אותך לרסיסים, לאבק של עצמך."
"זה מה שתמיד יקרה, בסופו של דבר, גם אם אתה טוב בזה, זה יפגע בך בסופו של דבר."
האוול צחק. "או, פוקאסו, את לא מבינה כמה את טועה. תראי אותי, אם יש דבר אחד שאני לא חסר כישרון עד בושה בו זו הדחקה. לו הייתי מתמודד עם כל הדברים שאני מרגיש, הייתי מת. פשוט מתגלגל לכדור ומת."
"אבל אתה… אתה בכל זאת… אתה…"
"שבור וחבוט בצורה בלתי ניתנת להכחשה? כן, זו ההשפעה של הדברים שאני לא מצליח לחסום. רק חלקיק קטנטן מכל הדברים ששורפים אותי מבפנים."
זה מה שלהאוול היה להגיד על הדחקה.
היא חיפשה את ולנטיין. באופן לא מפתיע, היא פישפשה במה שנשאר מהאוהל שלה.
ולנטיין הייתה אישה רזה, בעלת שיער אפרפר וארוך שנאסף לצמה יחידה. היא הייתה באמצע העשור החמישי לחייה, ניכר בה שפעם היא הייתה יפיפייה, אפה היה ישר ועיניה מבריקות. אך חמישה עשורים של דאגה תמידית השאירו בה את חותמם. היא לא הייתה יפה כמו פעם, אבל עדיין הייתה בעיניה הכהות מלכותיות מסוימת, לא היה אדם בעולם עליו ולנטיין הסתכלה כאילו היה שווה לה. לאיון היה צעיר מידי, סקיי היה מטורף מידי. נייט היה חסר ניסיון, וריין… ובכן, היו לה הרבה דברים להגיד על ריין.
"לאיון ביקש ממני לקרוא לך ולנייט." היא אמרה, ולנטיין התרוממה. היא הייתה גבוהה מריין בחמישה עשר סנטימטרים.
"שמעתי שהוא נפצע, אבל אני לא יודעת איך מתי או מה מצבו." היא אמרה. "הוא לא על ערש דווי, נכון?"
"לא!" ריין צווחה. ולנטיין נאנחה.
"רק שאלתי, את לא צריכה להיות כל כך רגשנית. רייבן." היא התחילה ללכת לכיוון המרפאה, ואז הסתובבה. "כמה חמורה הפציעה שלו, באמת?"
"חמורה."
"אבל הוא לא בסכנת חיים,"
"לא."
"הוא יכול ללכת?"
"כן, בתאוריה, אבל-"
"אז מה הוא עושה במרפאה?"
לריין התחשק לחנוק אותה. ולנטיין כנראה הבחינה בזה, כי היא צעדה צעד אחד לכיוונה.
"אני יודעת שזה נשמע אכזרי, אבל העובדה היא, שהוא מנהיג צבא של אלפים, והצבא הזה קיבל מכה קשה היום. הם צריכים לראות שהמנהיג שלהם בסדר, הם צריכים שיטפלו בכל מה שיש לטפל בו, המטבח צריך הוראות והמאמנים צריכים לדעת אם לחזור לשגרה. אני יודעת שזה קשה לך לראות את התמונה הגדולה, אבל זה בסדר, את לא אמורה להיות מסוגלת לעשות את זה."
ולנטיין הסתובבה, והמשיכה ללכת. לא עברו עשר שניות עד שנייט זיהה אותה מרחוק, ורץ אליה כמו כלבלב קטן וחיוור.
"חכו!" היא צעקה אחריהם, ורצה אל השניים. "אתם צריכים לדעת שתיאו… הוא…"
"הוא מת," ולנטיין אמרה. "כן, אני יודעת. בזמן שאת וכל חברייך נעלמתם מעל פני האדמה למשך יום שלם, אני עזרתי לפנות את הגופות."
בזמן שולנטיין ונייט התרחקו, ריין הבינה: היא ידעה שתיאו מת, ועדיין, היא ציפתה מלאיון להתנהג כרגיל, היא פקפקה בהתנהלות של ריין, היא האשימה את כולם בבטלה.
בכל כך מעט מילים, האישה הזאת הצליחה להיות כל כך מרושעת.

רד צרחה את נשמתה מרוב פחד.
"תפסיקו! די!" היא לא יכלה להתקרב לגוש הפרווה והבד שהשלושה היו. "הצילו! אלוהים אדירים! הצילו! מישהו!"
מישהו הגיע בריצה, היא זיהתה את אדם מרחוק על פי ריצתו המשונה,
אדם גלרוי היה מין סוג משונה מאוד של דמוי נמר, מהברכיים ומטה, עצמות הבריח ומעלה, והמרפקים והאלה, עורו היה מכוסה פרווה. ידיו היו רגילות אך ציפורניו ארוכות, פניו היו אנושיות אך אפו משולש שחור ולח, מבטו היה נעים, אך אישוני מחורצים.
הוא לא נראה משונה בצורה לא נעימה, אלא משונה בצורה… טוב, משונה.
"אדם! בבקשה!"
היא לא הייתה צריכה לסיים את המשפט, מיד הוא צלל פנימה, ותפס את ולק תחת זרועו האחת, ואת ג'יימס תחת האחרת. סנואו המשיך לנהום לעבר השניים, אדם הרחיק אותו ברגלו.
אדם גלרוי גם היה בחור חזק מאוד. חזק מספיק בשביל להרים מאה קילוגרמים כאילו הם היו שלושה. חזק כל כך, שזה לא אפילו קרוב ללהיות טבעי.
"תודה," רד התנשפה, אדם הניח לג'יימס ונתן לו לעמוד. פניו של הילד התמלאו שנאה. גאוותו נפגעה.
כמוהו, גם סנואו לא נראה מרוצה. אף אחד מאלו לא אהב את המכה הענקית לאגו.
ולק פשוט התפתל ושרט עד שאדם הניח לו, הוא רץ מיד לחפש את ריין.
"וואו, זה היה חת'כת קרב," אדם צחק צחוק נבוך, רד הסדירה את נשימתה. "כן, זה בהחלט היה חתיכת קרב."
ג'יימס ניסה להתקרב לסנואו שוב, הפעם אדם הרים אותו על כתפו, כשפניו של ג'יימס פונים אחורה, ורגליו מחפשות אחר משהו לבעוט בו כדי להשתחרר.
"תודה, על שהפרדת בינהם." רד לחשה, והביטה בג'יימס המתפתל בדאגה.
"בכיף, אני ישמח לעזור בכל מה שת'צטרכי אחרי, את יודעת, מ'שקרה."
"מה?" רד שאלה. "מה קרה?"
אדם נראה לחוץ לפתע.
"אה, טוב, אני… אממ… אני חייב לזוז, ביי." הוא עמד ללכת (כשג'יימס עדיין על כתפו), אך רד תפסה בידו. לא חזק, אבל בכל זאת. היא הרשימה את עצמה.
"מה קרה?"
אדם הסתובב בחשש, והוריד את ג'יימס. שמיד הסתער עליו באגרופים שלופים. אדם לא התרשם.
"תיאו… תיאו מנדס… הוא… טוב… הוא…"
"הוא נפצע?" רד שאלה בבעתה. ג'יימס הפסיק להכות את אדם, והקשיב.
"אני באמת לא'דע מי יודע מה, ילדונת, אינלי שמץ איך או למה או מתי,"
"על מה אתה מדבר?" היא כבר כמעט ידעה, היא רק חיכתה שאדם יגיד את זה.
"תיאו מת." העולם עצר. "שמעתי שהייתם קרובים, אנ'מצטער, ילדונת, זה עצוב לכולנו. הוא היה ילד טוב."
היא לא הרגישה צורך לבכות, היא לא הרגישה צורך לדבר, היא הרגישה רק מין זמזום באוזניים שלה, ואטימות. כאילו כל דבר שאדם אומר לה עובר דרך צמר גפן.
אדם חיבק אותה, היא לא רצתה שהוא יחבק אותה. משהו חם עטף את הרגליים שלה, ואז עוד משהו חם עטף את המשהו החם הראשון. ג'יימס וסנואו חיבקו אותה שניהם, כל אחד בדרכו שלו, אבל היא רק רצתה שהם יפסיקו.
"אדם!" צעקה חדה קטעה אותם. רד הביטה בריין המתקרבת בריצה, היא לא הבינה מה הטעם בלרוץ.
"אדם, לאיון רוצה לראות אותך."
אדם הרפה מרד במבוכה, והלך לכיוונה של ריין, אולי הוא התכוון לדבר בשקט כשאמר את המילים הבאות, אך אדם גלרוי ממש לא הצטיין בעשיית מלאכה כלשהי בשקט, בעדינות, או בכל דבר שאינו עוצמה.
"הוא בסדר?" הוא שאל את ריין. "זאת אומרת, כשאת אומרת שהוא ביקש לראות אותי, את מתכוונת שאת פשוט לא מסוגלת לעמוד בבכי יותר?"
"לא." ריין אמרה. "אני מתכוונת שהוא מתחיל בביורוקרטיה של החלפת סגן ראשון."
אדם קימט את מצחו.
"הוא…"
"כן."
"אבל הוא לא…"
"לא."
אדם פתח בריצה לעבר המרפאה. אדם רץ לכל מקום.
רד מצאה את עצמה מביטה אל ריין, עיניה הסגולות נראו משונות, אבל אולי הן היו רגילות, הכל נראה מוזר לרד באותו רגע.
ואז, בלי מילים, ריין ניגשה אליה, וכרכה את זרועותיה סביב כתפיה הדקות. רד רצתה לעצור אותה, אבל לא הייתה לה אנרגיה לעשות זאת. כל האנשים האלה, ג'יימס וסנואו וריין, כולם חיבקו אותה. היא לא רצתה שיחבקו אותה, היא רצתה לשכב, אבל היא גם רצתה לרוץ, היא הייתה עייפה, אבל היא לא רצתה לישון. היא רצתה שיניחו לה לנפשה, אבל היא לא רצתה להיות לבד. היא רצתה שהם ירפו, אבל הייתה לה תחושה שכזו, שהיא כמו קוביות הערומות זו על זו במגדל לא יציב. כאילו אם הם ירפו ממנה, הברכיים שלה יתקפלו והזרעות לא ישלחו לעצור אותן, היא תיפול כמו בובת סמרטוטים.
ריין לא בכתה, היא רצתה שריין תבכה, כי אולי אז היא תבכה, וכל דבר היה יותר טוב ממה שהיא הרגישה כרגע, כאילו אין שום דבר בתוך כלוב הצלעות שלה. כאילו רגשות הם דבר שונה ומוזר שהיא פשוט לא חשה.
"רד?…" ריין לחשה.
רד לא רצתה לענות, לא היה בה הכוח לדבר.
"רד?"
די, היא התחננה במחשבותיה. פשוט די, תניחי לי.
"רד!"
"מה?" רד שאלה, היא הרגישה כאילו האוויר שהחזיק אותה עומדת, מתרוקן.
"את בסדר?"
רד פלטה משהו בין אנחה ליבבה, זה הקול שהוציא הכי מעט אויר.
ריין הביטה עמוק אל תוך עיניה, והרפתה ממנה, היא התכופפה אל ג'יימס, ולחשה באוזנו משהו, הוא הרפה ממנה. אז היא הרחיקה גם את סנואו, והיא נעמדה מול רד שוב, והיא לא חיבקה אותה, ולא אמרה שזה בסדר, היא רק אמרה:
"כשתוכלי, תבכי. בסדר? אל תפחדי מהדם."
ורד לא רצתה יותר מזה.

אם הוא היה עוצר לשנייה, אם הוא היה נשמע יותר בטוח, או פחות בטוח, אם הוא היה מסביר למה הוא מתכוון, כל אלא היו מרגיעים אותי לפחות קצת.
אבל הוא לא עושה דבר מאלא, הוא רק רץ.
אנחנו רחוקים מהמחנה, רחוקים מספיק בשביל שאני לא אהיה מסוגל לעמוד בריצה שלו יותר.
ניסיתי לרוץ אחרי האוול פעם, כשהוא באמת רץ בכל הכוח. עבורו, הדבר הזה, הריצה הזאת שגורמת לריאות שלי לעלות באש ולרגליים שלי להתקמט כמו נייר, היא לא יותר מריצה קלה. קצב נינוח שהוא יכול להמשיך בו זמן רב.
"האוול!" אני מתחנן. "האוול! תאט!"
הוא נעצר בבת אחת, אני מנסה לעשות כמוהו, אבל השלג שוקע תחת רגלי, ואני נופל. לפני שאני מבין מה קורה, אני נתלש מהאדמה, אני באוויר, משהוא קשה פוגע בצלעות שלי, ושוב, ושוב, ושוב.
האוול מרים אותי, הוא מרים אותי על הכתף שלו כמו שק תפוחי אדמה. אני רואה רק שלג, ואת הגב והרגליים של האוול.
"תוריד אותי!" אני צווח. "אלוהים אדירים! האוול! תוריד אותי!"
בתגובה, הוא רץ מהר יותר.
אני מנסה להסדיר את נשימותי, אבל זה קשה יותר עם הכתף שלו שנחבטת בבטן שלי לפי קצב הריצה, אני מרגיש כאילו הריאות שלי קטנטנות, הגרון שלי חסום, ויש לי בחילה נוראית.
"האוול!" אני צורח, הוא רץ מהר כל כך שהשלג נהפך לגוש לבן מטושטש.
אני עומד להקיא, אני עומד להקיא, אני עומד להקיא.
הכתף שלו חודרת אל תוך הבטן שלי, אני חושב שאני מרגיש את הקיבה שלי נדחקת ומוחצת את הריאות, אני כמעט לגמרי בטוח שהכתף של האוול פוגעת, דרך העור, בעמוד השדרה הפנימי מאוד שלי.
"האוול!" אני צורח עד שהגרון שלי הוא שדה של זכוכיות שבורות.
הוא רץ מהר יותר, אני לא מסוגל לראות שום דבר מסביב. אני בולע את הבחילה שמטפסת במעלה הגרון שלי. אני משתעל, קשה לי לנשום. אני משתעל שוב.
הוא רץ כמו צבי, יותר מהר מצבי, כשאני על הכתף שלו, זה מרגיש כאילו הוא רץ מהר יותר ממהירות האור.
ואז, הוא נוטע את רגליו בשלג, ואני מושלך קדימה. השלג מרכך את הנפילה, אבל היא בכל זאת כואבת.
אנחנו במרכזו של השדה המושלג של הרס שהיה המחנה שלנו. בכל מקום אפשר לראות ערימות בד מלוכלכות שהיו פעם אוהלים, ושלג שנצבע באדום. רוב האנשים מנסים לשקם את אוהליהם, ולאתר את מה שנשאר מהרכוש המועט שלהם. יש כמה אוהלים שחזרו לעמוד, ויש כמה אוהלים שלא נפלו. אלו שנתמכים בכמה מוטות שנעוצים עמוק באדמה. כמו האוהל של לאיון, למשל.
אנחנו עומדים ליד הפתח של המרפאה.
זו מערה קטנה וארוכה, בשיא גובהה, התקרה שלה בגובה של שלושה מטרים. היא לא חפורה באותו קיר כמו המערה הגדולה, אלא בקיר הניצב אליו. התמקמנו בפינה.
"אני צריך שתמצא את תיאו." האוול אומר. אני מתיישב ומשפשף את ראשי.
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"משהו נורא."
לפי המבט בעיניו, ברור לי שאני לא אקבל עוד תשובות, אז אני קם ורץ מהר ככל יכולתי אל המרפאה.
זו מערה מפותלת למדי, אני לא יכול לראות את הסוף שלה.
הפנים של הגופות מכוסים, אז אני מוכרח לבדוק אותן אחת אחת. זה נורא. אני מזהה שם מישהו פעם בכמה זמן.
אחרי אולי עשר דקות של העינוי הזה, אני כל כך רוצה לבכות.
הפנים הבאות שאני מביט בהן, שייכות לאווה.
אלוהים אדירים…
לא הכרתי אותה כל כך טוב, הזיכרון האמיתי היחיד שיש לי ממנה הוא שהיא שאלה אותי אם לאיון פנוי. ובכל זאת, היא הייתה מצחיקה להפליא. תמיד התכוונתי לדבר איתה מתישהו, תמיד חשבתי לעצמי "מתישהו, אני אשאל אם היא רוצה לאכול איתנו." אבל תמיד שכחתי, או שלא התחשק לי דווקא בערב הזה. תמיד חשבתי שאני פשוט אשאל אותה מחר, זה לא כזה סיפור גדול.
אלוהים, אנשים מתים. אנשים מתים סביבי כל הזמן. כי אנחנו במלחמה, אני במלחמה מזורגגת ואנשים באמת מתים, האנשים שאני אוהב באמת עלולים למות. תיאו באמת מת. קאיה באמת מתה. מחר אני עלול להרים סדין ולראות את הפנים של ריין, או של רד, או של האוול.
אלוהים אדירים.
אני ממשיך בדרכי, ומשתדל שלהפסיק לחשוב על זה. אבל קשה לחשוב על משהו שאינו מוות כשהדבר היחיד שאני רואה הוא גופות על גבי גופות על גבי גופות.
אלוהים,
אני נעצר.
לא רק החברים שלי יכולים למות.
הו שיט. אני באמת עלול למות. החיים שלי עלולים להסתיים. אני הייתי במרחק של מעידה אחת ממוות עשרות פעמים, אני לא יכול למות עם כל כך הרבה קצוות פתוחים, אני לא יכול להשאיר מאחורי כל כך הרבה שאלות. אני לא יכול למות כשריין לא יודעת כמה היא חשובה לי, כשלהאוול אין מושג שהוא הדבר הכי קרוב למנטור אי פעם היה לי, כשלאיון חושב שאני שונא אותו, אני לא יכול למות כשלרד אין מושג כמה אני חושב עליה.
אז אני חורק שיניים, וממשיך. אני מבטיח לעצמי שאני אגיד לכולם. אני אמצא את תיאו, ואני אקרא להאוול, ואנחנו נרוץ שנינו לפה, ובזמן שנרוץ אני אגיד לו שהוא חשוב, שהוא תמיד היה לצידי, גם כשלא רציתי אותו שם, גם כשכל האחרים עזבו, כי גירשתי אותם, הוא נשאר. הוא הציל את החיים שלי, הוא חילץ אותי מהבקתה, הוא תפס את לאיון כדי שלא ניפול את מותנו. אני אגיד לו, שהוא יכול להגיד שהוא אנוכי, והוא יכול לחשוב שהוא פחדן, אבל האמת היא, שהאנסטינקט שלו היה לתפוס את לאיון כשכולנו היינו על הגב שלו. למרות שהאריה כבד, ולמרות שהוא היה אומלל. למרות שצרחתי עליו, השפלתי אותו, התגרתי בנקודות הרגישות שלו שוב ושוב, בכוונה ובטעות, הוא תמיד עמד שם. לא משנה כמה רחוק או זועם הוא נראה, ברגע שהייתי צריך אותו, הוא ניצב לצידי. לפעמים הוא היה שם כדי לדחוף אותי קדימה, ולפעמים אחורה, לפעמים הוא שלח לי יד כשנפלתי, ולפעמים הוא ממש שם לי רגל. אבל אף פעם, לא משנה מה, האוול לא התעלם ממני כשהייתי זקוק לעזרתו.
יש לי חברים נהדרים.
בדיוק כשאני חושב על זה, העיניים שלי ננעלות על זוג אוזני ארנב מבצבצות מתחת לאחד הסדינים. אני רץ לשם. זה תיאו. אני לא מרים את הסדין, אני בודק לפי האוזניים, ולפי היד שלא כוסתה כמו שצריך. אני לא רוצה להביט בפניו, לפחות לא עד שעיניו יפקחו שוב.
אני פותח בריצה מעט מסורבלת לעבר המערה הגדולה, שם האוול אמר שהוא יחפש את ג'יימס.
ברגע שאני יוצא ממערת המרפאה, אני רואה את האוול. הוא מדבר עם ג'יימס בפתח המערה הגדולה. הוא נראה מיואש, ג'יימס נשאר אדיש.
אני רץ אליהם, רגלי שוקעות בשלג הנעשה עמוק יותר מרגע לרגע. אז אני דואג שאבנים יצאו מתחתיו בכל מקום בו רגלי דורכות.
האוול כמעט מתחנן, הוא מתכופף, אבל משאיר את ברכיו נעולות ורגליו ישרות כמו סרגל. ג'יימס לא ממש מתרשם מנסינותיו.
הוא מסתכל על השמיים, הם מתחילים להחשיך.
ואז הוא נעמד על ברכיו בשלג העמוק, אוחז בכתפיו הדקות של ג'יימס וצורח משהו.
הילד קופא לכמה שניות, ואז הוא מצביע על אחת המערות הקטנות ונטולות השימוש, בלי להסתכל עליה. האוול אומר משהו ומתחיל לרוץ לכיווני. תוך פחות מעשרים שניות הוא לידי.
"יש לנו עד חצות, והתהליך לוקח זמן. אנחנו חייבים ממש למהר."
ואז הוא מתחיל לרוץ ממש ממש מהר. צעדיו גדולים, כי הרגליים שלו ארוכות. הוא דורך רק על כריות אצבעותיו, הסוליות הגמישות של מגפיו מאפשרות את זה. המכנסיים שלו לא מפריעים: הוא לא מועד עליהם, והם גמישים מספיק בשביל שישב עם רגליו מאחורי ראשו בלי בעיה. החולצה שלו מתנופפת בבריזת הערב, היא לא נצמדת לגופו וחושפת את רזונו כפי שיעשה כל בגד אחר במצב שכזה. הוא קל כנוצה, ולכן הוא לא צריך לרכז הרבה כוח בלנשוא את משקלו, כל הכוח שיש בו הולך לזריקת הרגליים שלו קדימה. הן כל כך ארוכות, שאם אני אשכב, הוא יוכל לייצב רגל אחת ליד הראש שלי, ואת השנייה ליד כפות רגלי. ובכל זאת, יש רגעים בהם הוא באוויר, בהם הוא סוג של מזנק. כמו צבי, אני חושב. המגפיים שלו לא שוקעים בשלג, בגלל אורכם ושטח הפנים הרב שלהם. המכנסיים שלו לא כובלים אותו, בגלל גמישותם ויכולת המתיחה שלהם. החולצה שלו לא חושפת, בגלל האווריריות והרוחב שלה.
כל דבר משונה בהאוול, כל הפרטים שלא נראו לי קשורים לשום דבר. הבגדים שלו, הרזון שלו, הגובה המגוחך שלו והרגליים הארוכות מידי שלו, כל אלו נועדו לרגעים שכאלו, זה מה שהוא נועד לעשות, מעל לחיות ומעל לאכול או לשתות, הפעולה הכי טבעית בעולם, הדבר הראשון והאחרון, הייעוד המוחלט והבלתי ניתן לערעור שלו, הוא זה. בפשטות, בלי מטאפורות או סמלים, האוול נולד בשביל לרוץ.