היום האחרון – פרק 5
נקודת המבט של אליסון –
זזתי באי נוחות על מיטתי, אבל לבסוף כבר לא יכולתי אז קמתי מהמיטה, נועל את נעלי האצבע השחורות ויצאת מהחדר הלבן והקר, מבחינה במסדרון בית החולים הריק. ירדתי לקומת הקפיטריה רואה שם את הילד הבלונדיני הקטן. "שלום" אמרתי לו תופסת מקום לידו.
"היי אליסון" אמר בחיוך חושף גומות, "זאק, למה אתה ער בשעה כל כך מוקדמת?" שאלתי אותו מסתכלת אל תוך עיניו האפורות, "לאח שלי היה סיוט, אז הוא צעק והתעוררתי ואז כבר לא הצלחתי להרדם" אמר מושך בכתפיו. "ואח שלך?" שאתי באי הבנה היכן נמצא הבלונדיני הגדול ככל הנראה. "הלך לעבודה" אמר לוגם מהשוקו החם שלו, "אז נוכל לבלות היום?" שאלתי בגיחוך "כן, אבל בצהריים כי יש לי עכשיו טיפולים קטנים" אמר קופץ ממקומו והולך לעבר המסדרון הלבן כחלחל.
הוא הצליח לעלות לי חיוך על הפנים היום, קמתי מתחילה לצעוד לעבר חדרי, אבל הרגשתי משהו עולה במעלה גרוני ואז זה יצא, דם. ראיתי את זאק מסתובב אליי פתאום ואז החל לרוץ לאורך המסדרון, ראשי ירד שוב לכיוון הרצפה שעוד דם נפלט מפי.
"אליסון" שמעתי צעקה אך לא יכולתי להרים את ראשי, אבל לפי הקול המוכר של דילן כבר ידעתי מי זה, הרגשתי את גופי מתנתק מהקרקע ואז ראיתי את השיער השחור המוכר של דילן, הוא נשא את גופי עד שהגענו לחדרי ואז הניח אותי למיטה מושיט לי דלי אפור וחלוד,התחלתי להקיא לתוכו את כל תכולת קיבתי, רק שיצא דם.
הוא ליטף את גבי בניסיון להרגיע אותי אך זה לא עזר, המשכתי להקיא. עברו כמה דקות וכבר הרגשתי הקלה בגופי, הנחתי את הדלי הכי קרוב לרצפת החדר ודילן הניח את זה במדויק.
"כמה סוכר את שותה בתה?" שאל אותי, "בלי סוכר" אמרתי והוא הנהן ויצא מהחדר.
אז מה עכשיו? כל פעם אני הולכת להקיא דם? הולך לרדת לי כל יום דם מהאף? אם כבר סרטן לפחות היא עדיף גידול בלב, מוות מהיר יותר עם פחות עינויים.
"אליסון" דילן קרא בשמי מעיר אותי ממחשבותיי והושיט לעברי את כוס התה, לגמתי מהכוס אך זה היה רותח. "הרגע הכנתי את זה" הוא אמר בגיחוך, "שתוק" אמרתי בגיחוך ובחצי חיוך "זה נס" הוא אמר ולא הבנתי את כוונתו "חייכת, אפעלו אם זה רק אחד" אמר בחיוך גדול "חצי חיוך" תיקנתי אותו והוא צחק צחוק שקט.
"אם כבר, זה נס" אמרתי "איזה נס בדיוק?" שאל בחיוך גדול, "צחקת" אמרתי בחצי חיוך "כמעט צחקתי" תיקן אותי וגיחכתי. "יותר יפה לך חיוך" אמר בחיוך חושף גומות, "אה, אז אני נראת רע בלי חיוך?" שאלתי בחצי חיוך. "אני אמור לדעת לא להסתבך עם בחורות במצבים כאלו" אמר כשסומק ורוד עולה לחיו ואני צחקתי צחוק קטן.
"טוב נחזור לטיפול?" שאל אותי בחיוך והנהנתי בגלגול עיניים, הוא לקח את הסטטוסקופ מתקרב אליי, "תנשמי עמוק ולאט" הורה לי וכך עשיתי, הוא הצמיד את המכש/יר הקר לעורי החיוור, היכן שנמצא הלב המת שלי. "טוב הכל תקין בלב" אמר בחצי חיוך, "דילן, כואב לי הראש" אמרתי באנחת כאב. "תשתי מהתה שלך" אמר לי והנהנתי עושה כמבוקשו.
"אתה יודע משהו?" שאלתי אותו, "ספרי לי" אמר בחיוך גורם לי להעלות חצי חיוך על הפנים, "אני יודעת שאתה שונא שאני מדברת על מוות, אבל חשבתי על זה שהסיכויים שלי להנצל הם קלושים, אז אולי אני אכתוב צוואה" אמרתי בציניות מושכת בכתפי, "לא, אני עוד לא כתבתי צוואה ואת יותר צעירה ממני אז בטח שאת לא צריכה לכתוב צוואה" אמר ואני גלגלתי עיניים.
"חבר שלי עזב אותי בדיוק כמה ימים לפני שגילו לי את הסרטן" אמרתי כי כבר הייתי חייב לדבר על כך עם מישהו, "רוצה לספר לי למה הוא עשה את זה?" הוא שאל אותי מתיישב על הכסא הלבן שליד מיטתי מיישר אליי את מבטו.
"הוא אמר שאני זונה, בעיקרון" אמרתי מביטה בציפורני, "למה שהוא ידבר אלייך בכזה זלזול?" שאל אותי בכנות. "כי בלי להתרברב או משהו כזה, הרבה בנים רודפים אחרי ונוח לי להיות בסביבת בנים מאשר בסביבת בנות, זה שונה אצל בנים הם מדברים בכנות והם לא כל כך צבועים, אז אולי זה נכון ואני כן כזו?" אמרתי חושבת על דבריו בראשי.
"אליסון, אל תתני לאף אחד לפגוע בך, להדביק לך תווית או משהו כזה, את נערה עצמאית, יפיפיה, חכמה, מצחיקה וחזקה אין לו את הזכות להגיד לך כזה דבר, כל מה שעולה לראשי כרגע זה שהוא בכלל לא אהב אותך והוא רק רצה לקחת הרפתקאה" אמר לי והמילים שלו היו כל כך חזקות.
"תודה דילן" אמרתי מסמיקה, "אין על מה אליסון" אמר לי בחיוך.
"התחלתי להיות רופא כי רציתי לעזור לאנשים, אחרי שההורים שלי מתו" אמר ופתאום הרגשתי אנוכית ומגעילה, ההורים שלו מתו אוני כל הזמן מדברת בסביבתו על מוות.
"איך זה קרה?" שאלתי מביטה לתוך עיניו, "אמא ניסתה לטפל באבא אבל מרוב הלחץ היא קיבלה התקף לב, ואבא היה חולה סרטן" אמר לי בעצב.
"אתה יודע שאני מאמינה שהם צופים בך עכשיו, מגן עדן והם גאים בך, אתה הבן שלהם הפכת לרופא מדהים בגיל כל כך צעיר ואתה מציל חיים של אנשים הם כל כך גאים בך" אמרתי לו בחצי חיוך.
"אליסון, את יודעת שאת הראשונה שבעצם עוזרת לי עם זה ולא אומרת לי שאת משתתפת בצערי" אמר לי בחיוך לא מובן. "תורך" אמר לי ובהתחלה לא הבנתי את כוונתו, אבל אז הנהנתי.
"כשהייתי בת 14 אבא שלי עזב את הבית באמצע הלילה" אמרתי מושכת בכתפי, נזכרת באותו הלילה הקשה הזה של הצרחות והבכי.
***
זמן אבוד לעולם לא יימצא שנית
תגובות (0)