״אחרי הכול את שיר״- פרק תשע עשרה ועשרים, פרקים אחרונים.

״איך נפרדים מהבן אדם שהיה הקרוב ביותר אליך בעולם. מה צריך לעבור לך במוח כשאתה חושב שהדבר החשוב ביותר בעולם לא נמצא כאן יותר. איך מתמודדים, עם כול הפחדים וכול הציפיה לעתיד והכול מתמוגג בשניות.
אבא, אתה הבן אדם הכי חי שהכרתי בחיי, הבן אדם היחיד שיכולתי לפנות שקשה, שיכולתי לדבר כשצריך. תמיד קיבלתי ממך מכול הבא ליד, הענקת לי חיים, הבאת לי חום, אהבה ועטיפה שרק אב יכול לתת.
בן אדם כול כך טוב, החל מהחיוך החם והמלבלב שלך ועד לכעס והתיחה שלך כשצריך.כול כך מהר, אתה השארת אותי לבד, אתה נטשת אותי בעולם שכולו רוע, שכולו אבלות. איך חוזרים לסדר יום רגיל, איך ממשכים בשגרה שהיהלום איננו.
תמיד היית יושב בחדר הסגור, המשקפים היו על חוטם אפך, היית מקליד דברים במחשב וממלא טפסים. אבל בנקודה הזאת, בנקודת השבירה, שהיית צריכה אותך, אתה היית, מזיז הכול, זורק דפים, מעיף אנשים והכול בשביל לנחם אותי ולהגיד שהכול טוב.
אתה היית אב לתפארת, ואתה תהיה סבא מדהים לנכדים שלך, הילדים שלי.
אבא יקר שלי, תודה על שמונה עשרה שנים שבהם לא וויתרת, לא התייאשת. אני זועקת כרגע בזעקה ענקית, למה, למה הלכת, למה השארת אותי לבד.״ עמדתי על הדוכן, כול העינים מופנות אלי, חלקם מכוסות במשקפיים וחלקם מסתכלות הישר לי, אבל אף לא עין אחת נשארה יבשה. ואני, אני זועקת לשמיים בזעקה מרה ושואלת, איך נפרדים מהבן החשוב לי בעולם, איך נותנים לו ללכת. איך קורה שהבן אדם שגידל אותך, שהעניק לך חיים, לא כאן יותר.

יום לפני מנקודת מבט כללית:

״אברהם שומע?״ שאלו ברמקול האמבולנס ששוטט ברחובות וחיכה לפקודה,
״שומע.״ אברהם, האחראי על האמבולנס לחץ על כפתור הדיבורית וחיכה להוראה,
״גבר בין ארבעים ושלוש לקה בחוסר אחריות ולקח מנת יתר, רחוב ז׳בוטינסקי שבע עשרה.״ אמרו לאברהם ברמקול,
״קיבלתי, בדרך.״ הוא אמר והפעיל את סירנות האמבולנס.
אברהם שעט בדרכים בהוראת הגי פי אס החדיש שלו עד שהגיע לדירת חדר בקצה העיר.
הוא יצא מהאמבולנס במהירות ורץ לבפנים, הוא דפק בדלת ופתח אותה במהירות.
הדירה הייתה ריקה, הסוחרים יצאו כשראו שהגבר המבוגר התחיל לפרכס, אך היו חכמים והזמינו אמבולנס.
אברהם התקדם לרצפה כבר מרחוק הוא ראה את סימני המוות של הגבר, העיניים הפתוחות לרווחה, הקצף הלבן שיצא לו מפיו, הוא סגר את עיניו ולקח אותו לכיוון האמבולנס.

מנקודת המבט של דולב:

למה הוא עשה את זה? הוא היה מושא ההערצה שלי, של כולם. בן אדם כול כך טוב, עם לב כול כך רחב.
״דולבי, את רוצה שנצא קצת?״ דור שאל אותי בשלהי הצהרים,
״לא.״ מלמלתי והנחתי עליו את ראשי,
״את יודעת מה הוא היה רוצה?״ דור שאל וגרם לדמעות להגיע שוב,
״הוא היה רוצה שתקומי, שתמשיכי בחיים. את מאכזבת אותו.״ דור אמר ונשען על מסעד מיטתי.
״הוא הלך. הוא לא כאן יותר. אין את מי לאכזב.״ אמרתי והדמעות יצאו שוב.
״הוא תמיד מסתכל עליך מלמעלה.״ דור אמר, עצמתי עיניים ושידלתי את עצמי להיכנס לתוך שינה עמוקה ונטולת חלומות.

״אחרי הכל את שיר,
לא עוד בשר ודם,
לא עוד אישה חיה,
אבל את שיר קיים.
והוא עטוף מילים,
מילים ומנגינה,
וקצב מסויים,
אחרי הכל – את שיר קיים.״