דעה 2

היי אז אתמול פרסמתי קטע מתוך פרק ראשון לסיפור שאני כותבת ועכשיו המשכתי, אשמח לביקורת בונה ולטיפים, הערות וכ'ו.
תודה ♥

מיד לאחר שסיים אבי להקריא לי את הסיפור הוא נשק למצחי, כיבה את האור ויצא מחדרי.
כעבור דקות אחדות שכושלות מלהסתיים נשמעות שוב אותן הצעקות, מכינות אותי לרגע.
בתוכי אני יודעת מה צפוי לי, אך בכל פעם מחדש מקווה אני למשהו אחר, משהו חדש, שיפתיע, שישמח, אבל לא.
מה שכן משתנה הוא גודל הצפייה שלי לפעמים הבאות אשר פוחת אט אט.
הצעקות לא פוסקות ורגליי מובילות אותי אל הדלת, ושוב ידיי מרגישות צורך לפתוח אותה, למה זה מגיע לי? הייתי שם כבר אז למה שוב?
הדבר היחידי שגורם לי לרצות להישאר הוא להיות שם בשבילם, וגם קצת בשביל עצמי, זה המעט שאני יכולה לעשות עכשיו…וכנראה גם בכל פעם אחרת שזה יופיע.
דומה לנצח רע אבל גם למעין מתנה, דמיינתי פעם שיהיה אפשר לגרום לזה להפסק, אם הייתי מרשה? אני עדיין לא יודעת, זאת בעיה קשה.
לא קיוויתי מעצמי למשהו אחר.. פתחתי את הדלת, ושוב ראיתי את אותם השליחים שבאו לקחת ממני את אהוביי, פעם אחר פעם.
הפעם זה כבר לא ממש כאב, רק ישבתי שם קצת והבטתי בדלת הבית שנראית כל כך מיותרת וחלשה עכשיו .. מדגישה את שליטתם בנו.
המקום הבטוח שלי, הבית שלי, וגם הוא לא יכול להגן עלי מפניהם.
עלו הדמעות והחלטתי שזה כבר יותר מדי ופקחתי את עיניי, ביציאה אני כבר די שולטת.
קמתי מהמיטה וכבר התחלתי לשמוע את ההכנות שבחוץ, בכל זאת אני גרה ברחוב הראשי, ככה זה כל שנה מאז שהמלך קארלב עלה לשלטון.
לקחתי את השמלה האדומה שלי יחד עם חגורת העור הדקה שנסרכת סביב אזור המותניים ואת נעליי הבובה החומות שלי, כמעט ותואמות לצבע החגורה.
חפפתי וסירקתי את שערי, מרחתי מעט עיפרון שחור בעיניים וענדתי זוג עגילי פנינה, מה שגרם לי להביט בשרשרת שלי, הדבר היחידי שהשאירה לי אמי לפני שעזבה.
זה נהיה קצת קשה והחלטתי לשבת על המיטה, עלו לי קצת דמעות, שוב, אבל אסור לבכות כי יש איפור עכשיו וגם משום שזה ידאיג את דודתי אנה, וגם משום שהיום הוא יום חג וצריך להיות שמחים אבל לא הצלחתי לשמור אותן ובכיתי.