רק תבואי, בואי חזרי אליי

חופש ירדה במדרגות, טופי מקפצצת לידה.
היא נעצרה ללטף אותה, מגרדת מאחורי אוזניה ואת ביטנה.
"אמא" היא קראה. "כן קאפקייק?" השיב קולה הנעים של אמה מהמטבח. היא הילכה בשקט והציצה אל תוך החדר.
אמה הייתה יפה, יפה כל כך שחופש מעולם לא הבינה איך לא מצאה לה חבר. כשהייתה קטנה תמהה על היותה שונה במראה מאמה, אך כיום כבר גדלה מספיק כדי להבין לבד שהיא מאומצת.
"אמא, יש מישהו, מבית הספר." לחשה בשקט, מצפה לתגובה שלא איחרה לבוא. "גיל שלוש עשרה זה לא גיל לבנים" אמרה בקשיחות.
"הוא בא אליי היום, רק בשביל פרוייקט לבית הספר, מבטיחה!" עיניה הביטו בתחינה.
"ואת, מרגישה כלפיו משהו?" שאלה האם בשקט. היא הנידה בראשה בצייתנות. "יופי. בסדר, הוא יכול לבוא. אבל אתם עובדים פה, בסלון" חופש חייכה מאוזן לאוזן, לא מאמינה על מזלה הטוב. היא השתתקה כשראתה דמעה זולגת על לחייה של אמה.
"מה קרה? את בסדר?" שאלה בבהלה. בתגובה זכתה לחיבוק דב. "אל תתאהבי לעולם, חופש שלי, ואל תעזבי אותי." ביקשה.
"אני לא" האם חייכה קלושות. "ואל תשכחי," הוסיפה, "להזכיר לזבל הקטן שלאיב יש אקדח"