קטע מתוך הסיפור שלי (אחד ההמשכים)- אשמח לחוות דעת!

מצאנו אותה כשהיא עומדת מול חלון הקומה הגבוהה, והייתה נראית רגועה לחלוטין ואינה מודאגת כלל, לאור מה שעוללה לפני כן, דווקא היה אפשר לצפות שתתחבא היכן שהוא, מנסה להימלט בכל דרך אפשרית. אך זה לא היה המצב. היא נראתה שקטה וחסרת מצפון.
"איפה הוא?" לא היססתי לתפוס את ידה בכוח ולמשוך אותה אליי בתוקפנות. "הפסדת, עכשיו תגידי לי מה עשית איתו?"
היא צחקה בסיפוק בפניי. "אח שלך?" היא הסיטה את מבטה אל עבר מירה, איילין וקאלין, שנשארו עומדים על סף הדלת ומסתכלים על הסיטואציה המתרחשת. "הוא נמצא בתאים למטה." ענתה בחיוך. "אז שיהיה לך בהצלחה."
הרגשתי את הלב שלי מאיץ את פעימותיו כשהבטתי בה. "מה עשית?" חיזקתי את האחיזה שלי בה, ונראה שהיא אהבה את זה. שחררתי את אחיזתי ויצאתי מהחדר בריצה לכיוון התאים שבמרתף הבניין במהירות מתגברת עוד ועוד.
"נאבין?" קראתי לו במסדרון החשוך, שקירותיו הדהדו את קולי.
"טנא?" שמעתי קול חלוש ופגיע עונה לי מסוף המסדרון. הלכתי במהירות מהוססת אל פנים הקומה, עד שהגעתי אל התא האחרון. לרגע חשבתי שאולי דמיינתי לפני כן, משום שלא ראיתי אף אחד בתוך התא החלוד, שדלתו הייתה פתוחה לרווחה. בפינת החדר ראיתי דמות יושבת ומקופלת בתוך הצל הכהה שהסתיר כמעט את כולו.
"נאבין." נכנסתי אל תוך התא בחיפזון והחזקתי את כתפיו, וניסיתי לקרב אותו לכיוון האור. "זה אתה?"
"טנא." הוא רק חזר על השם שלי באותו טון כחוש. "היא קיללה אותי."
"מה?" שאלתי. מלבד החולשה הגלויה שהשתקפה ממנו, הוא דווקא היה נראה בסדר, וזו בדיוק הסיבה שבגללה הייתי צריך לדאוג. דבר אחד בטוח במאה האחוזים- קרוליין גאה במעשיה, בכל מצב, וכשהיא מספרת לך את מה שאתה לא רוצה לשמוע, סביר להניח שהיא דוברת אמת.
לא טעיתי.
עיניו של אחי הבכור נפתחו לרווחה לפתע, ומעין מבט מטורף התחיל להיבנות על פניו, יחד עם חיוך חושף שיניים וצחוק מתגלגל. "אתה חי." הוא אמר בפנים מאושרות, ותפס את הראש שלי בידיו הקרות, והסתכל לי הידר לתוך עיניי. "חשבתי שהמכשפה הרגה אותך."
"מה היא עשתה לך?" שאלתי.
"היא קיללה אותי." המבט הנואש על פניו לא חלף. הוא החליש את אחיזתו וידיו נפלו על הרצפה המאובנת. הוא התחיל לבכות ללא סיבה לפתע. לא ידעתי מה לעשות במצב הזה. ניסיתי לחבק אותו בעודו ממשיך לבכות, אך הוא נלחם באחיזה שלי בכל כוחו וניסה להשתחרר ממנה, מיד הוא נרגע, ואז שוב ניסה להשתחרר והתנגד לי, כאילו הוא בכלל אינו יודע מה הוא רוצה.
"אני אעזור לך. אנחנו נעזור לך." אמרתי לו.
"תעזוב אותי. תעזוב אותי!" הוא הצליח להשתחרר מהאחיזה שלי וגרר את עצמו לכיוון הפינה החשוכה, כשגבו מופנה אליי והוא אוחז ברגליו שלא נרגעו לרגע, וממשיך לייבב לעצמו ולמלמל לעצמו בשקט, "תעזוב אותי. תעזוב אותי. תעזוב אותי." והמשיך ללחוש לעצמו מחשבות. "לא הייתי צריך לעזוב. הייתי צריך להישאר שם. השאול מקום טוב. מקום טוב. אבדון צדק. אסור לאף אחד לעזוב. צרות יגיעו. צרות יגיעו. צרות יגיעו."
"נאבין." אמרתי בדאגה, בטון מלווה בייאוש. הוא הסתובב אליי בתנופה, ואז הסתיר את פניו עם ידיו ונשכב על הרצפה, חזר לייבב שוב, מתקפל ומתכווץ באומללות.
שמעתי צעדים מתקרבים לכיווננו מפתח המסדרון. "טנא?" שמעתי את מירה קוראת לי.
"אל תתקרבי." עניתי לה. ראיתי אותה מציצה מבעד לקיר. סימנתי לה ללכת. היא הנהנה בהבנה, אך נאבין הצליח לקלוט אותה בזווית מבטו. במשב רוח קליל הוא נעלם ונעמד מולה לפתע. על פניה הופיעה הבעה מבועתת כשחייך לעברה וצחק. הוא תפס בגרונה, הרים אותה והטיח אותה על הקיר. מירה התחילה להיחנק מהאחיזה שלו, ולפי החיוך שהופיע על פניו נראה שהוא נהנה מכך.
הוא קירב את פניו אליה ולחש אליה. "אני לא אוהב מכשפות." וחיזק את אחיזתו.
מירה הצליחה לקלוט במבטה שעל בצידו השני של המסדרון הונחה סכין חלודה וישנה על הרצפה. בכל כוחותיה היא מצאה את היכולת, והעיפה את הסכין אל ידה, ובחוסר רצון תקעה אותו הישר בליבו של נאבין. הוא שיחרר את אחיזתו ונגס אחורנית, מסתכל על הסכין שהייתה נעוצה בחזהו. לרגע היה נדמה שזה נטרל אותו, אך כרגע לאחר מכן, בעודי ניגש למירה ובודק אם היא בסדר, היא שוב חזר לצחוק והוציא את הסכין כאילו לא הייתה דבר.
"תתרחק." ראיתי איך הוא מסתכל עליה. שיגרתי אותו בעזרת יכולותיי אל הכלוב שבוא היה כשמצאתי אותו. נעלתי את הדלת בטריקת המנעול וחסמתי את דרכו החוצה עם כישוף נוסף.
"אתה מתכוון להשאיר אותי כאן?" הוא שאל, לרגע אחד הייתה נראית שפיות עליו.
"עד שנמצא תרופה." עניתי, ועד כמה שזה היה קשה לי, לקחתי את מירה בידי והתרחקנו ממנו.
"אתה לא יכול להשאיר אותי כאן!" הוא צעק בכל כוחו בקול שבור. מטלטל את סורגי התא בקול מתכתי. "תחזור לכאן!"