שיבוט ~ משוכתב פרק 1: יריית הפתיחה

פרק 1: יריית הפתיחה
החשכה שכיסתה את המחבוא הייתה מצמררת, אחזתי בתיק השחור שהיה זרוק על הרצפה והדברים בתוכו היה מוכנים, בקבוק מים, מגבת וכפפות אגרוף שחורות עם פס אדום. התקדמתי לעבר קוד הפתיחה של הדלת והקשתי במהירות את הקוד, הדלת נפתחה בשקט מופתי ובדקתי שוב שלא שכחתי דבר, האקדח השחור היה מתחת למגבת הצהובה שהסתירה אותו, סגרתי את התא ויצאתי.
תדמיינו לכם איך זה ללכת בסמטה חשוכה ואפלה, שכול רחש הכי קטן יכול לגרום למותכם. שכול שלוש שניות צריכים לוודא שלא עוקבים אחריך,
-"פססט" שמעתי לחש שנשמע מתוך קופסת הקרטון שהייתה סמוכה לידי. הבטתי בשעון השחור שהיה לי והשעון הצביע על השעה אחד עשרה וחמישים בלילה. החלקתי את ידי לעבר התיק ופתחתי אותו, ידי חיפשה את האקדח ומצאה אותו, אחזתי בו והרמתי אותו באיטיות כאשר ידיי רועדות.
"מי.. שש.. שם?" גמגמתי והבטתי אל עבר קופסת הקרטון שהחלה לזוז,
"מי.. שם!" הרמתי את קולי,
"בבקשה, עברו כבר שבוע ימים מאז שהגעתי לכאן, אני מתחבא ואין לי מזון או שתייה בטני מתהפכת ואני עומד למות. בבקשה קח אותי למקום שבו אתה חי ואולי אנ-" הוא אמר ומיד יריתי בו, הוא נקטע ומיד ברחתי מהמקום שדמעות מסתירות את דרכי, אזעקה נשמעה ומיליוני פנסים ענקים חיפשו את מקור הרעש המשכתי לרוץ כאשר בטני מתהפכת מצד לצד.
"תפתחו לי!" אמרתי במהירות ופתחתי את דלת האולם.
"יו ריק, מה מצב?" אמר סקוט והתקדם לעברי בעודי מתנשף, סקוט הוא אדם בסביבות גיל ה26, יש לו קעקוע על הכתף וצבע עורו כהה אך לא יותר מדיי. שפתיו דקיקות ועיניו חומות.
"שיבוטים. מחפשים. איש ירייה." אמרתי ולא יכולתי להשלים את המשפט, "דבר ברור מאן." הוא אמר ושילב את ידיו. "הוא פשוט מפחד להפסיד לי." אמר ביג קלו, ביג קלו היה בעל שיער בלונדיני מגולח, הוא היה מן מרוב שרירים, צבע עיניו היו כחולות והוא לבש כפפות אגרוף לבנות.
"זה לא חשוב. השיבוטים בדרך לכאן, כי יריתי במישהו כי חשבתי שהוא שיבוט שהולך להפיל את המשפחה שלי ואת כול השורדים והם בדרך עכשיו." הדגשתי את המילה עכשיו במשפט והבטתי אל סקוט,
"אל תשאיר אותי שם. בבקשה, אנחנו כמו אחים." אמרתי ודמעות חונקות את עיניי, דפיקה נשמעה בדלת, סקוט הביט בי ועל פניו לא הייתה שום מבט רחמים, או נטישה. רק מבט קר שחודר אל תוך עיניי
"ביג קלו, שים אותו במחסן הציוד, קדימה!" הוא אמר והקלה מילאה את ליבי, רצתי לעבר ביג קלו והוא לקח אותי אל מחסן הציוד. היה פתח צר שדרכו יכולתי לראות על מה הם מדברים
"שלום לך סקוט ידידי, כמו ששמעת התרחשה ירייה ברחובותינו, והיחידים שאנחנו יודעים שעירים בשעה הזאת היא שניכם, אלא אם יש עוד מתאבק שאתם מסתירים." אמר בקול מצמרר השיבוט, הוא חבש כובע סגול עם פס שחור, צבע עורו היה חיוור כמו של שאר השיבוטים ועיניי צהובות, הוא לא היה שרירי במיוחד חולצת טריקו סגולה ומכנס ג'ינס כיסו את גופו ופחד חזר אל ליבי,
"כמו שאמרת, רק אני וקלו נאבקים פה. אין לך סיבה לחשוב שאלה אנחנו, הייתי מציע לך לבדוק את אחד מהשיבוטים החדשים, אתה יודע אולי הם קצת חלודים והכול." אמר סקוט ללא פחד,
"כן.. אולי זה באמת הם." הוא אמר ופסע לעבר הדלת, הוא נעצר במפתן הדלת ורחרח קצת,
"אתה יודע, במשך כול ימי חיי לא שיקרו לי. אולי מפחד? או שאולי מכבוד? אבל אני יודע שאתה משקר לי הוא הדגיש את המילה אתה במשפט והסתובב חזרה כאשר הוא מתקרב,
"תלך עכשיו." אמר בקול סקוט,
"אני אמצא את הנער שאתם מחביאים פה, גם אם זה אומר להישאר כאן כול הלילה כדי לבדוק שאף אחד לא יוצא." אמר השיבוט והזדקף,
"יש לך כיסא?" שאל את ביג קלו, הוא כיווץ את ידו לאגרוף בזעם והביט בשיבוט.
"אתה לא נשאר פה. אפילו לא דקה." אמר סקוט וביג קלו זינק לעבר השיבוט והסיר את ראשו מגופו, דם סגול ניתז לכול עבר וסקוט החמיץ פנים.
"אמרתי לו." הוא משך בכתפיו ומיד רצתי לעברם,
"תודה לכם." אמרתי חלושות, סקוט חייך ושורה של שיניים צחורות נחשפה מול פניי,
"תבוא כול יום." הוא אמר בצחוק מיד יצאתי מהחדר אימונים היישר אל מקום המחבוא.