כמו שתי זרות

חבל שאני לא יכולה פשוט להיעלם, אני בטוחה שזה היה עושה לך את החיים קלים יותר, אולי אפילו היית יותר מאושרת, מי יודע.
חבל שאני לא יכולה פשוט לברוח ממך, להפסיק לראות אותך בכל יום, כי זה כבר מתחיל ממש להעיק עליי, להטריד.
נמאס לי לשמוע את הקול שלך יותר.
נמאס לי שאת מתחממת מכל דבר קטן.
ואת יודעת מה הכי נורא? שבשיחה שהיתה לנו עם הרב ההוא לפני כמה ימים הוא אמר לנו כל מיני דברים, ואחד הדברים היה "היא סחבה אותך בבטן שלה תשעה חודשים- שקט. אל תדבר אפילו. מגיע לה שתכבד אותה…" אני אולי לא זוכת כל כך הרבה ממה שהוא אמר כי כן, דיי הייתי עסוקה בלישון, אבל אני זוכרת שהרגשתי דיי נעלבת.
איך אני יכולה לשתוק כשאת מעליבה אותי כך, כשכל פעם אני נזכרת שוב ושוב בילדות שלי ובהווה שלי ובכאב שלי, בדמעות.
אולי זה בגלל שהייתי שיכורה מידי מעייפות שלא אמרתי מילה, ואולי זה כי באמת אסרתי על עצמי לדבר, אבל זה שכולנו הבטנו בו והנהנו קלות בראשינו מתוך אינסטינקט לא אומר שהסכמנו, לא אומר שאני הסכמתי.
אולי התשובה האמיתית שלי לא תגיע השנה, ואולי גם לא בשנה הבאה, אבל אני לא אשקר יותר, אני לא אעמיד פנים שהכל טוב רק כי את מי שאת ואני מי שאני.
בבקשה, פשוט תלכי, כי אני כבר שבורה ממזמן ואני לא אחזיק מעמד לעוד הרבה זמן, אז פשוט תלכי כבר, תפסיקי לדבר, פעם אחת תנסי להתנהג כאילו אנחנו זרות.
זרות.