הבריחה – פרק4; ניקו + הרשמה

"מרקוס!" קרא ניקו כשנכנס בדלת העץ הקטנה המובילה לנפחייה.
הנפחייה, היתה מבנה עשוי לבנים אפורות קטן הנמצא בתוך בניין נטוש וישן. רצפת הנפחייה היתה מכוסה אבק ופחם. מצד שמא לדלת, צמוד לקיר, ניצבו שני שולחנות מעץ נמוכים וליד כל שולחן שני כיסאות. חלונות קטנים ועגולים היו פה ושם כדי שהעשן יברח החוצה אך משום מה הפעם היו סגורים. החדר הראשון בנפחייה היה קטן ומול הדלת הראשית ניצבה עוד דלת, אבל מברזל, המובילה למחסן הנפחייה. מצד ימין לדלת נתלו ווי נחושת ועליהם סינרים לבנים קצת מלוכלכים בשחור. עשן שחור היה במעלה התקרה וניקו ניגש לאחד החלונות ופתח אותם.
"מרקוס!" קרא שוב ניקו. משהו כבד נפל במחסן ודלת הברזל הכבדה נפתחה בחריקה מחרישת אוזניים. בפתח הדלת, עמד לו איש גבוה, קירח, די שחום, בעל זרועות ורגליים עבות, גבות עבותות ושחורות המסתירות עיניים ירוקות עמוקות, לבוש בחולצה מוכתמת כחולה ומכנסיים קצרים בצבע שמנת.
"מה יש לך בכיס?" שאל מרקוס והתקדם אל ניקו.
למרקוס, למרות הגבות העבותות, עיניים חדות הבחנה.
"אתה לא צריך להשוויץ בעיניך החדת הבחנה." אמר ניקו וגלגל עיניים. "יש משהו לתקן היום?" הוא ניגש אל ווי הסינרים וקשר אחד מהם סביב גופו.
"כן. קסדה של אחד חיילי המשמר שנפגעה מגביע זהב. מעניין איך הוא נפגע מגביע מזהב!" אמר מרקוס ובחן את ניקו, כאילו ידע משהו מכל מה שעשה היום.
"היא במחסן?" שאל ניקו.
"כן, כן, אני אלך להביא אותה." אמר בעצבנות מרקוס וניגש למחסן. "לא ענית לי, מה יש לך בכיס?"
"אני אספר לך אחר כך, עכשיו אפשר להיכנס למחסן?" שאל ניקו והצביע על דלת המחסן. הוא החל ללכת במהירות אל המחסן.
"לא, לא, לא, אני אביא לך." אמר מרקוס.
"קרה משהו מרקוס? אתה מתנהג לא כרגיל היום, הכל בסדר?"
"כן, כן, אני מיד אביא לך את מה שצריך, רק… חכה כאן." אמר בעצבנות וניגש למחסן במהירות וסגר אחריו את הדלת. ניקו הפשיל את שרווליו והוציא את התליון של המלכה אמיליה. הוא פתח את התליון ובחן את הדיוקן של המלכה. שיער זהוב אסוף לפקעת הדוקה, שפתיים אדומות ומלאות, עיניים חומות כדבש, כתר כסף משובץ אבני אודם על ראשה והיא לבושה בשמלה אדומה עם מחשוף עמוק.
נפילה של מתכת נשמעה. ניקו הרים את ראו וראה את מרקוס בוהה בתליון שבידיו של ניקו. הוא הפיל את הקסדה הכסופה מברזל שהיה צריך לתקן, והיא נחבט עוד יותר.
"זה… זה באמת…" התחיל לומר מרקוס.
"כן." אמר ניקו והשפיל מבט.
"איך זה הגיע לידיך?" שאל מרקוס את ניקו וחטף את התליון מידיו של ניקו. הוא חייך חיוך רחב.
"אני… מצאתי את זה… במחסן של פילם." אמר ניקו ופרע את שיערו. "טוב, יש הרבה עבודה." חטף את הקסדה מהרצפה והתיישב אל השולחן הנמוך. בצדה הימני של הקסדה נוצר שקע עמוק ובגלל שנחבטה ברצפה, עיטור הזהב של הממלכה נפל מראש הקסדה.
"יופי, תתחיל לעבוד!" אמר מרקוס וניגש באיטיות למחסן, בוחן את התליון.
"רגע אבל…" קרא ניקו אל מרקוס.
"מה?" צעק מרקוס מדלת הברזל.
"אני צריך פטיש, מלקחיים תבנית עגולה."
לאחר כמה דקות הופיע מרקוס לצד ניקו עם כל מה שהיה צריך, זרק אותם על השולחן, וניגש למחסן.
שעות ארוכות עבד ניקו והלילה כבר ירד. הוא ניגב את זיעתו ממצחו עם שרוול הזרוע שלו.
"להתראות!" אמר מרקוס ותלה את הסינר על וו הנחושת. "תעשה טובה ותזכור הפעם לנעול כשאתה הולך לנעול." אמר מרקוס ויצא במהירות מהנפחייה, מתכופף בדלת.
ניקו צחצח את הקסדה במטלית וניגש אל המחסן כדי להחזיר את הכל.
'מה הוא מסתיר שם?' חשב לעצמו והלך במהירות אל המחסן. המחסן, הוא מסדרון רחב שמשני צדייו מדפי עץ שחורים ועליהם כךי עבודה מכל הסוגים. הוא הניח כל דבר במקומו וניגש לחפש משהו מסתורי. הוא חיטט בין מדפים, ניסה לחפש משהו חדש, אך לא מצא כלום.
הוא החל לגשש מתחת למדפים, אולי הוא הדביק שם משהו, ומצא קימור עמוק במדף גדול.
"יש!" קרא ניקו ונאבק להוציא את החפץ החשוד. החפץ נפל על הרצפה בקרקוש. זוהי היתה חרב מזהב עקומה ביותר. עיטרו אותה עיטורים שחורים גם בנדן וגם על החרב עצמה. פרחים ופיות רוקדות, כנפיים ועוד. בצדה האחורי של החרב היה כתוב משהו בלטינית וניקו נאבק במוחו כדי לקרוא את המשפט.
"In pendenti sit amet,"
זה היה המשפט, בלטינית. הוא היה כתוב באותיות שחורות ומעוקלות ודקות, נוטות לצד שמאל.
"התליון הוא המפתח." מילמל ניקו וחיפש אחר התליון של המלכה.
"מרקוס לקח אותו!"