״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 14

נקודת מבט אליאן:
התעוררתי מהאור שהגיף לחדרי, התחלתי לפקוח את עיניי באיטיות.
יום שישי היום, איזה כיף, כמה שאני אוהבת את יום שישי, אין לימודים, חוזרים הביתה, כל כך התגעגעתי לחברות שלי מהבית.
העפתי מבט בתאיר שעדיין לא התעוררה וחייכתי לעצמי חיוך שובב ולקחתי כרית וזרקתי לעברה.
״קומי כבר ישנונית.״ קפצתי עלייה.
״תני לישון.״ היא מלמלה וקברה את ראשה בתוך הכרית.
״תותי?״ קראתי לה.
״אני עייפה.״ היא מלמלה אל תוך הכרית.
״בואי תעזרי לי להכין תיק לבית.״ התחננתי.
״אין לי כוח.״ היא אמרה והתהפכה לצידה השני של מיטתה.
״בבקשה.״ התחננתי.
״טוב, בסדר אני קמה.״ היא נאנחה וקמה. ממיטתה.
״יש!״ קפצתי עלייה בחיבוק.
״אממ… אלי, את חונקת אותי.״ היא אמרה.
״מצטערת.״ אמרתי  בקול מצטער ושיחררתי את אחיזתי.

נקודת מבט לירון:
״יום שישי את יודעת יש בעיר מסיבה…״ זמזמתי לי בזמן שהכנתי את התיק לבית. 
יום שישי היום, כמה שאני אוהב את יום שישי, אין לימודים, אין מורות, חופש.
החלק הפחות טוב הוא שחוזרים הביתה היום, ממש אין לי כוח להורים שלי.
לשיחות משמעת שלהם, להטפות מוסר, לחקירות.
הסיבה היחידה שהסכמתי לחזור היא החברים שלי.
סיימתי להכניס את כל הדברים שאני צריך לתוך התיק ויצאתי מהחדר.
אבא המתין לי ואליאן מחוץ לפנימייה.
הנסיעה עברה דיי בשקט, רוב הנסיעה אליאן ישנה, ואני הקשבתי למוזיקה. נכנסנו לשכונה, הבית החל להיראות באופק,
אבא חנה את המכונית ממול הבית, ושלושתנו יצאנו מהמכונית ופסענו לכיוון הבית.
איך שנכנסנו הביתה היה אפשר להריח את הריח של האוכל לקראת שבת.
אמא רצה אליי ואל אליאן בחיבוק.
״תתארגנו, בעוד שעתיים הדודים שלכם מגיעים.״ אמרה אימא.
אליאן ואני הסתכלנו אחד על השנייה ואז על אימא ואבא, שנינו היינו מבולבלים, רצינו לוודא אם שמענו נכון.
״מאי וליאור מגיעים עם הילדים.״ אמר אבא בחיוך ואוטומטית עלו חיוכים על הפנים של אליאן ושלי.
אין כמו ליאור, הדוד הכי טוב בעולם, לא יכולתי לבקש דוד יותר טוב ממנו, התגעגעתי לימים שליאור ומאי היו באים אלינו, פעם היינו נפגשים כל יום. אבל מאז שמאי וליאור עברו לגור רחוק מאיתנו אנחנו נפגשים פחות.
״זה אומר שגם עמית וליאל מגיעים!״ אמרה אליאן בהתלהבות.
עמית וליאל הם הילדים של ליאור ומאי, כמה זמן שלא ראיתי אותם, האמת התגעגעתי.
״אני בחדר!" צעקתי בזמן שעליתי במדרגות, מיהרתי לברוח לחדר לפני שאימא ואבא יתחילו עם השאלות שלהם.

נקודת מבט אליאן:
״אז איך עבר עליכם השבוע הראשון?״ שאלה אימא כשאני והיא ישבנו במטבח ודיברנו.
״בהתחלה לא היה קל, בכל זאת להתרגל למשהו שונה ממה שאנחנו רגילים אליו, אבל התרגלנו.״ אמרתי בחיוך.
״ומה עם לירון, הוא עושה בעיות?״ שאל אבא כשכנכנס למטבח והתיישב לידי וליד אימא.
״לא. האמת שהוא בסדר.״ עניתי.
זה לא שקר, זה שקר לבן. זאת אומרת לירון עדיין לא הספיק להסתבך בשום דבר, לפחות לא משהו שידוע לי עליו.
״ואיך את מסתדרת?״ שאלה אימא.
״אני בסדר.״ אמרתי בכנות.
לירון הזה… ברח לחדר והפקיר אותי לבד עם כל השאלות והחקירות של אימא ואבא.
״טוב, אני אלך לנוח קצת לפני שהם יבואו.״ ניסיתי להתחמק.
״טוב חמודה.״ אמרה אימא ונשקה לקודקוד ראשי.
״אתה חתיכת חוצפן!״ התפרצתי לחדרו של לירון וגרמתי לו לבהלה קלה.
״תגידי לי את נורמלית, עשית לי התקף לב.״ הוא אמר והניח את ידו על ליבו כסימן לבהלה.
״מוזר, זה מה שרציתי לשאול אותך. איך השארת אותי לבד וברחת לך לחדר, איך עשית לי את זה?״ שאלתי בכעס מדומה.
ולירון רק הביט בי והתגלגל מצחוק.
״מה את צוחק, במשך שעה הייתי צריכה לספר להם כל מה שעברנו בשבוע.״ אמרתי.
״בגלל זה אני שמח שיש אותך.״ הוא אמר וקירב אותי אליו לחיבוק.
״שונאת אותך.״ רטנתי.
״מה אמרת עכשיו?״ הוא שאל.
״שיש לי את האח הכי מעצבן בעולם, סליחה ביקום.״ אמרתי בהתגרות.
ואז לירון החל להתקיף אותי בדגדוגים.

נקודת מבט זוהר:
מאז אתמול המחשבות לא עוזבות אותי, איך יכול להיות שאליאן ולירון הם הנכדים של חיים, למה חיים ביקש ממני לשמור עליהם, דווקא ממני, ומה הוא מסתיר?
״הלו, זוהר יש מישהו בבית?״ סתיו העיר אותי ממחשבות.
״אמרת משהו?״ שאלתי.
״תגיד לי מה יש לך, הראש שלך לא פה היום.״ הוא אמר.
״הכל בסדר, רק קצת עייף.״ עניתי.
״תגיד, איפה היית אתמול בלילה?״ הוא שאל.
״הייתי אצל…״ אמרתי בגמגום.
״אוקיי, הבנתי. יפה, עשית חיים.״ הוא אמר ונתן לי מכה בעורף.
״כן…״ אמרתי וחייכתי חיוך מאולץ.
מעניין למה חיים ביקש ממני דווקא לשמור על אליאן, מה הוא מסתיר, אני בטוח שהוא מסתיר משהו.
״זוהר!״ סתיו העיר אותי ממחשבות. שוב.
״אמרת משהו?״ שאלתי.
״מה יש לך היום, היום אתה מעופף.״ הוא אמר.
״מה אתה רוצה ממני?״ שאלתי.
״לדעת מה קרה לך בפנים.״ הוא ענה.
״זה?״ שאלתי והצבעתי על הסימן בפניי.
״זה סתם, התנגשתי במשהו.״ שיקרתי.
״נראה כואב.״ הוא אמר.
אוהו, זה לא רק נראה זה גם כואב, אם רק היית יודע כמה זה כואב.
״זה, זה בקטנה.״ שיקרתי.
״יבש פה היום, איפה לירון?״ הוא שאל.
״הוא ואליאן חזרו הביתה, כמו רוב הילדים.״ עניתי.
״חבל… ״ מלמל סתיו.
״היי, לאן אתה הולך?״ שאל סתיו כשראה שקמתי ממקומי.
״להתקלח, עוד מעט שבת.״ עניתי.
״פשש… איזה צדיק נהיית.״ הוא אמר בציניות.
״אתה מצחיק שזה משהו.״ אמרתי וזייפתי צחוק.

נקודת מבט אליאן:
״אליאן!״ אימא קראה לי מלמטה.
״אני באה!״ צעקתי לה מהחדר.
הסתכלתי על עצמי במראה בפעם האחרונה ,בחנתי את גופי עם השמלה השחורה והצמודה, בחנתי את פניי שהיו מאופרות באיפור עדיין.
התיישבתי על מיטתי ונעלתי את נעליי העקב הגבוהות שלי ולאחר מכן צילמתי כמה תמונות לאינסטגרם ולפייסבוק.
״אליאן!״ אימא קראה לי שוב.
״אני באה!״ צעקתי.
חיברתי את הפלאפון למטען, וכיביתי את האור בחדרי.
״שבת שלום.״ מלמלתי וסגרתי את דלת החדר שלי.