אז מה? פרק 2
אוף אני שונאת אותה!!! היא בן אדם בלתי נסבל!
איפה הוא? שלחתי לו הודעה והוא לא חזר.. היחיד שמרגיע אותי,
היחיד שאוהב אותי, אם או בלי שיער, אם או בלי שפיות.
'טוטו' נשמע קולו של הטלפון שלי זה היה ממנו
הוא: מה קרה?
אני: אימא שלי
הוא:שוב פעם?
אני:כן, הפעם זה יותר חמור…
הוא:החתכים?!
אני:כן… וגם ההתנהגות שלה
הוא: איפה את?!?!
אני: בבית החולים המחוזי , ניסיתי להתאבד.
הוא: אני בא.
ברגע שגמרתי את השיחה איתו, טלי צלצלה, החברה הכי טובה שלי.
"כן? אוקי טלי.. כן כן, ברור. מה?! לא יאמן!! איפה אני? בבית חולים המחוזי.. לא לא קרה לי כלום זאת אימא שלי, כן טוב אני צריכה לנתק" אני לא מאמינה ששיקרתי לה.
עוד שיחה? מי מתקשר אלי?! מעגל החברים שלי לא כולל המון אנשים, אותו את טלי ו.. טוב זהו.
וואו זה ממש פתטי.
אני פתטית.
לגמרי.
שוב מה שקרה חוזר על עצמו, הסכין, הדם, תחושת העונג, הכאב שמסדר לי ת'ראש.
גם בבית חולים זה קורה לי.
הם לא חכמים שהם השאירו אזמל(הערת המחברת: מין סכין כזה של מנתחים) ליד המיטה שלי.
"איי איי איי" אני לוחשת הסכין עמוק מידי!!!!! אני חייבת להוציא אותו! 'לא' קול אומר לי בראשי
אני לא מוציאה אותו.
הדלת נפתחת, היד מתחתי שלא יראה את הדם ואת החתך, מי שזה לא יהיה.
"דאגתי" אמר
"חשבתי שאתה לא רוצה לדבר איתי" אמרתי ודמעות ירדו מעיני ונכנסו לפי.
"למה?"
"כי אתה לא מחזיר לי שיחות, לא עונה להודעות" עניתי "אווץ' "
"מה קרה?" שאל ודאגה היתה בעיניו "שוב חתכת את עצמך?"
הוצאתי את ידי המדממת וכול מה שהוא אמר, תיקון, עשה היה להטיח את ידו במצחו.
"אפילו פה?" שאל
"אפילו פה" עניתי
הוא הלך.
מעצבים? מכאב לאבד אותי? אני לא יודעת.
אימא שלי או אחותי לא תבואנה הן תשמחנה שאמות.
אני בטוחה.
החתך כבר לא צורח לתשומת לב וכבר לא מדמם.
איזה מזל, הרופא לא נכנס.
אוף אני עייפה, העיניים נעצמות.
'לכי לישון' אני פוקדת על עצמי.
ו..? נרדמת.
תגובות (0)