דייט בכיפור

באתי לכתוב לך "אז.. דייט בכיפור כמו שנה שעברה?"
ואז מחקתי.
ושוב כתבתי. ושוב מחקתי.
לא רוצה לתת לך תתענוג הזה.
בשנה שעברה, סתם זרקתי לך לפני תחילת הצום "ניפגש, הא?"
ואת אמרת.. בטח ניפגש!
וחשבתי שזו סתם עוד אחת מההבטחות האלה שאת נהנית לזרוק לעברי כמו טונה ללוויתן.
ואני קופץ עליהן רק כדי לגלות שהן ריקות ממשמעות.
אבל אחרי שראיתי אותך לשנייה וקצת דיברנו ושוב נעלמת לי
ואז פתאום בחצות, כמו סינדרלה רק הפוך, הופעת לי פתאום
והלכנו עד כמעט אלייך והתיישבנו על ספסל, סתם בשביל לנוח.
וקצת דיברנו
ועוד קצת
ופתאום הגיע הבוקר.
וזה היה הלילה הכי טוב שהיה לי אי פעם.
למרות שהסברת לי בלילה הזה שלא יהיה לנו סיכוי אף פעם
למרות שלא נישקתי אותך אפילו
ועל אף שביליתי לילות לא מעטים עם נשים לא מעטות.
ויפות ממך.
זה היה הכי טוב שלי.
אבל זה משהו שטענתי כבר הרבה זמן – שאין יפה כמוך.
ובאותו הלילה בדיוק שאלתי אותך שאלה.
"אם בזמן הזה, בעוד שנה, שנינו נהיה לבד. תיתני לנו סיכוי, אולי קטן?
ואמרת לי, שכן. בחצי חיוך.
והנה, הכדור הסתובב לו שוב סביב השמש
בעוד יומיים משלים לו סיבוב.
והנה ההזדמנות שלי הגיעה!
את, שהיית המוזה שלי, שבזכותך כתבתי את השיר שיעשה אותי עוד כוכב
שהיית החלום שלי, שהיית המחר שלי
שהיית החיוך שלי והדמעה שלי
ההזדמנות שלי לכבוש אותך סוף סוף הגיעה!
ואני נותן לה לחמוק. בלב שלם ובמודע.
כי מגיע לי יותר ממך.
מגיע לי מישהו שתעריך אותי, שתעשה לי את החיים קשים
אבל קצת
ואז תיפול לזרועותיי
כמו שאפול לזרועותיה
ולא תיתן לי לדמם במשך שלוש שנים
וכשעכשיו, סוף סוף הפצע נסגר
לא אגרד אותו.
לא שוב.