כלא רגשי

היא שוכבת על הדשא, נשענת בזרועותיה על העשב הרך ואצבעותיה משוטטות עליו ועוקרות אותו באיטיות. עם כל עלה שנתלש היא מקווה להרגיש סיפוק, או הקלה, או משהו. עוקרת את העשב בכדי לעקור את הרגשות בליבה. היא מרגישה כמו פרפר שמרפרף בכנפיו בכוח, כלוא בין ארבעה קירות ומחפש את החלון, נתקע בזכוכית, מתנגש בתקרה, מפרפר בפחד ורק רוצה לברוח.

היא מסתובבת, שוכבת כעת על גבה ומביטה לשמים. עננים רכים ממלאים את השמיכה הכחולה והיא משתוקקת לשוט בה, לרחף מעל לצרות, להתרומם מהאדמה הרקובה הזו, לעוף. שלשלאות עבות חוסמות את כנפיה. היא לא מסוגלת להשתחרר, לא כל עוד היא ממשיכה להחזיק חזק במה שכולא אותה.

היא עוצמת עיניים, נושמת נשימה עמוקה ומחכה לרפרוף הרוח. היא עוצרת את נשימתה, בודקת כמה זמן תחזיק מעמד. היא מתעייפת מהר מדי. היא נאנחת בשקט, מניחה לדשא למלא את גופה, משתיקה את העולם, ורוצה שגם ליבה ישתוק.