הפרעת קשב

"מייסון," הפסיכולוג אומר ומקשקש איזו מילה במחברת שלו. אני כבר מזהה את כתב היד שלו מרוב הפעמים שראיתי אותו. ועדיין אני לא חושב שללכת לפסיכולוג שכל מילה שיוצאת ממנו שוות ערך לזבל, הייתה בחירה נכונה במיוחד. אבל למה לא לשמח את ההורים על הוצאת כסף מבוזבזת, שאני ממילא לא מקשיב לאף מילה של הדחפור הזה. הוא בן זונה. עם כל המילים שהוא דוחף, הוא מנסה לחקור אותי בדרכים עקיפות ולא אומר הכל בצורה ישירה כדי "לא לפגוע, התקנון הכי חשוב בין הפסיכולוג או כל איש מקצוע אחר, הוא הידידות העמוקה ביניהם"
הדבר הכי הדדי ששמעתי? אני לא חושב. הוא אמר עוד הרבה דברים, אבל על המשפט הזה הוא חזר כל כך הרבה פעמים שאני מדקלם אותו גם אם מעירים אותי מתוך שינה. אבא אומר שחבל שהפסיכולוג לא לימד אותי חשבון או עברית, רק בגלל שאני זוכר חלק מהמילים שלו.
אבא נאנח בכל פעם שאני כועס מהלא-התגאות המוחצנת שלו, ואני נאנח כמוהו. למה ההורים דוחפים לימודים ועזרים לכל דבר שקיים בעולם המחורבן הזה? אני תלמיד גרוע ואיש שיחה לא משהו. מה אתם מוצאים בי כדי "לפתח את היכולות שלי"? זה דבילי כמעט כמו השיעורים של המורה להיסטוריה. עשרים עמודים ויותר, ועוד יש לי הפרעת קשב חמורה. וכמו שאמא אומרת, "הפרעת קשב אבל זיכרון כמו לדג", ואז אני מזכיר לה שלדג יש זיכרון של עשר שניות והיא ממלמלת כמה מילים להגנתה, כי אם אני יודע מה משהו שהיא לא יודעת זה אסון מבחינתה ומבחינת רבים. או כמו שההוא מהכנסייה אומר, "מה שלא יודעים לא מזיק, אלא אם כן מייסון יודע את זה".
אני לא אוהב את הכומר במיוחד, יותר מידי מדבר ופחות עושה. לדבר על דברים הוא יודע אבל ליישם אותם נמצא אצלו בראש אחר לגמרי. במילים אחרות הוא עצלן ודביל ואני לא יודע איך הוא התקבל להיות כומר, אם יש לזה בכלל אודישנים.
אחרי שתיקה ארוכה, ובהייה ארוכה מצד הפסיכולוג, הוא התחיל לדבר שוב. "מה לדעתך יודע אחד כמוני?" הפסיכולוג מעיר אותי ואני חוזר למציאות. חושב קצת ואז בבירור יודע מה לענות.
"אתה יודע לעשות דברים מאוד מועילים לסביבה ותורם חברתית המון, אחרי הכל, אתה פסיכולוג. וזה קצת חשוב, לפעמים לא יותר ממקצועות אחרים ורוב הזמן חופר, אבל אתה בסדר כזה. אתה יודע, אני גם חושב שחשבת מילדות "אני אהיה פסיכולוג" וזה התגשם, לא? אני די בטוח שחשבת על זה מזמן. הרי לא קמת בוקר אחד ואמרת: "אני אהיה פסיכולוג", ואתה גם במקצוע הזה בטח כמה שנים טובות, ויש לך ניסיון, ואתה עדיין נראה קצת צעיר," הוא היה מזוקן כולו ובן שמונים אבל נהניתי לשקר למענו. "אתה בטח מאוד חכם אם אתה עובד במקצוע הזה. הוא די קשה, אני בטוח."
"להיות פסיכולוג זו עבודה קשה, תודה על המחמאה אבל אני בן ארבעים, ולא חשבתי על זה מילדות. לא האמנתי שאני אהיה אחד כזה." הוא די סיכם את התשובות לכל השאלות ששאלתי במשפט וחצי. לשם שינוי הוא לא חפר, ואני הייתי החופר. נקודת מבט מעניינת.
אני מסתכל בשעון, "הפגישה שלנו נגמרה." אני אומר והולך אל דלת היציאה, אך הוא קורא בשמי ואז נאנח. אני מסתובב ומסתכל עליו בבוז, הפגישה שלנו נגמרה מהר אבל אני לא מתכוון לבזבז את שארית היום האבוד על שיחת סיכום נוספת עם הפסיכולוג. נגמרה פגישה, יאללה החוצה. זה מה שאמור לקרות.
"אל תוותר אף פעם ואל תיכנע לפחדים." הוא אומר במין דרמטיות משונה ואני מגלגל עיניים בלי להבין מה הוא רוצה ממני. זה איזה משפט של שייקספיר הזה, הכותב המוזר שהוא חפר עליו כמה פעמים? אני מאוד מקווה שלא, כי הוא ניסה לגרום לי לחבב את השייקספיר הזה, אבל כל פעם שאני שומע את השם שלו אני מתעצבן ונזכר בפסיכולוג, זה שלידי, כן, אז מה אם אני לא זוכר את השם שלו. וגם אם אני לא זוכר את השם, זה לא כל כך נעים לי להיזכר בו באופן כללי. כי אני בגללו מתעב את ימי רביעי, בעיקר את שעה שש וחצי ואת המקום הזה. חדר צר ודי אפל עם בובות מכועורת על מדף, הן נראות משומשות, וזה קצת מעליב כי אני יודע שזה החדר שלו בלבד. ומה שמעליב זה שהוא בטח מפסכלג או איך שלא אומרים דבר כזה, ילדים שקטנים ממני בדי הרבה שנים.
"אני רוצה שתזכור את מה שאמרתי לך." הוא אומר בייאוש. הוא אמר הרבה דברים אי פעם. לא באמת הקשבתי לכולם. הוא אולי תמים ולא יודע שאני מסנן את רוב המידע שהוא מעביר לי במוח, כי לא בא לי לזכור את מה שהוא אומר, כי האמירות הטיפשיות האלה לא מועילות לי במיוחד ונתקעות לי במוח כמה ימים שאני מעדיף לא לזכור מרוב שהם משעממים.
אני לא מבין מה הוא רוצה מהחיים שלי ואני שואל אותו מה אני צריך לזכור. הוא משפיל את ראשו אל הנעליים שלי ומתנהג בצורה קצת מוזרה, אבל עונה לי לבסוף. "אל תוותר אף פעם, ואל תיכנע לעולם לפחדים."
אני כמעט שבטוח שהיה לזה ניסוח אחר אבל למי אכפת, העיקר שנגמרה הפגישה עם זה שלא יודע כמה אני לא מחבב אותו. ויותר מידי תמים כדי לא לשים לב שהכל שקר אצלי. ולא, אני לא מתכוון לזכור את זה יותר יאוחר מהשעה הקרובה.

לצערי המשפט הזה די נחקק אצלי במוח כשהוא התאבד. אירוניה שזה שתומך בך להמשיך לחיות התאבד, אבל חייתי עם זה ועכשיו אני גדול. בזכותו התאפסתי עכשיו ואני טוב במקצועות שהתקשתי בהם, רכשתי עבודה ומשפחה. יש לי שני ילדים חמודים ואני חי בטוב. אני פסיכולוג עכשיו, אבל אני לא אתאבד אף פעם. אני חושב שהוא הסתכל עליי מלמעלה פעם וחייך. אם זה מה שלא קרה, אז מקסימום הוא יודע שאני מחייך בשבילו.