ערס זה לא רק מילה- עונה שניה פרק חמישי [מרתון]

״בת כמה את?״ הוא שאל בפעם השלישית כשישבנו בחדרו הצפוף,
״חמש עשרה.״ מלמלתי והוא קבר את ראשו בתוך ידיו,
״איך ידעת עלי?״ הוא שאל והביט בי,
״זה משנה?״שאלת בקול רועד ונלחמתי בדמעות שאיימו לצאת,
״אני מצטער.״ הוא אמר והביט בי בעינים בורקות,
״לא כול יום באים ואומרים לי שיש לי ילדה.״ הוא אמר וחיוך מתנחם וקטן בצבץ בזווית פיו,
״זה פשוט…״ התחלתי להגיד וסיננתי בראשי את מילותי,
״לכולם יש מישהו בבית, מישהו שיגן עליהם, שיעזור להם, רק לי…״ אמרתי ולא המשכתי, הוא הבין לבד,
״איפה אמא שלך?״ הוא שאל בקול גבוה אך עם זאת רועד במקצת.
הסתכלתי בשעון אשר היה על פרק ידי, השעה הייתה שלוש וחצי,
״היא מסיימת לעבוד עוד חצי שעה.״ אמרתי לו והחזרתי מבטי אליו,
״אתה רוצה לבוא?״ שאלתי וזיק של תקווה היה בקולי,
״אריאל לא תאהב את זה.״ הוא אמר והבנתי שהוא מתכוון לאימי,
״אתה אבא שלי, היא יודעת שאני צריכה אותך בחיים.״ אמרתי בתחינה,
״אני יבוא…״ הוא מילמל וקם,
״אני אלך להגיד שאני מסיים את המשמרת.״ הוא קם והלך לכיוון הדלת,
״אני כבר חוזר.״ הוא אמר וסגר אות בפניי.

״אני בלחץ.״ הוא מלמל שעמדנו מול הדלת,
״אין לך סיבה.״ עניתי וחייכתי חיוך קטן.
הוצאתי את המפתח הכחול מהתיק שלי ופתחתי את דלת הבית,
״היא תבוא עוד רבע שעה בערך, אתה רוצה משהו לשתות?״ שאלתי אותו זמן שהוא סרק את הבית,
״מים.״ הוא מלמל והתיישב על הספה,
״מתי אתה ואמא נפרדתם?״ שאלתי אותו שהגשתי לו את כוס המים,
״הגיע לה מישהו יותר טוב. אני הייתי זבל.״ הוא אמר ולגם שלוק מכוס המים הקרירים שהגשתי לו,
״ידעת שהיא הייתה בהריון?״ שאלתי אותו והסתכלתי לתוך עיניו,
״אף פעם לא שכחתי את אמא שלך, תמיד אהבתי אותה ואני תמיד יאהב.״ הוא אמר והניח את הכוס בחזרה על השולחן,
״זה לא עונה לי על השאלה.״ אמרתי ונשענתי על המסעד,
״לא ידעתי, אבל אם הייתי יודע, אין לי ספק שהייתי נשאר.״ הוא אמר.
לאחר כמספר דקות סיבוב המפתח בדלת ופתיחתה נשמעו ברקע.
מוראל נעמד מיד ואני נעמדתי לידו,
״היי אמא.״ אמרתי כשהיא נכנסה לסלון, היא בחנה את מוראל והגיע אל פניו.
״איפה? איך?״ היא שאלה והתיק נשמט מידה,
״אמא שבי.״ מלמלתי והתקדמתי לכיוונה,
״מה אתה עושה כאן?״ היא שאלה והתיישבה על הספה לצידי.
הוא הסתכל עלי והתחלתי לספר,
״ידעתי שהוא עובד בתחנת משטרה…״ התחלתי להגיד,
״רציתי אבא, תביני אותי.״ אמרתי והרגשתי שהדמעות יצאו בעוד כשניה, התפללתי שלא ירדו לי דמעות, הדבר האחרון שאני רוצה זה להראות בעיניו חלשה ושברירית.
״יכולת לשאול.״ היא מלמלה והפנתה את ראשה הצידה,
״את כול פעם שינית נושא.״ לחשתי בעצב.
לאחר כמספר דקות שקטות ומביכות אמא פצתה את השתיקה,
״דני את יכולה לחכות בחדר שניה?״