ערס זה לא רק מילה- עונה שניה פרק רביעי

״אמא, אני צריכה ללכת היום למקום כלשהו את יכולה לשחרר אותי מוקדם?״ אמרתי שישבנו אני ואימי, אוכלות את ארוחת הבוקר ביום שלמחרת,
״לאן?״ היא שאלה ושמטה את העיתון על השיש,
״סתם איזה מקום,״ שיקרתי לה והתעסקתי עם שולי החולצה שלי,
״את משקרת.״ היא קבעה,
״מה יש?״ שאלה מיד לאחר מכן.
באותו הרגע עברו לי המון גרסאות של שקרים בראש ועם זאת צרב לי שאני נאלצת לשקר לאימי במצח נחושה,
״אני יוצאת עם חברים.״ אמרתי במהירות ועזבתי את החולצה המסכנה,
״למה לא אמרת?״ היא שאלה בחיוך,
הרמתי את כתפי והורדתי את שפתי כלפי מטה,
״חברים מבית הספר?״ היא שאלה בעודה מפשפשת בארנק,
״לא, מ'סביונים'.״ אמרתי והיא חייכה,
״תהני.״ היא אמרה והושיטה לי שטר של חמישים שקלים.
״ביי.״ מלמלתי ויצאתי במהירות מהבית.

כעשר דקות לפני סוף השיעור, הוצאתי את הפאלפון השחור שלי וסימסתי למאור שאני מתכוונת ללכת לתחנת המשטרה.
אמא שלי שומרת אות מכול משמר, מאז שאני זוכרת את עצמי היא תמיד שואלת לאן אני יוצאת, לאן אני הולכת ועם מי. וכאמצעי זהירות שיתפתי את מאור בהחלטתי לראות את אבא.
לאחר כמספר דקות רעד קל נשמע מתיק הגב שלי,
׳את יודעת את כול הזיבולי שכל של ״לא לדבר עם זרים ולעדכן כול כמה זמן״ נכון?׳ הוא שאל ודמיינתי הראשי את מאור מחכה את קולה של אימי אומרת את הדברים האלה,
׳אני יודעת…׳ שלחתי ומיד לאחר מכן המשכתי, ׳ואני יעדכן׳, וכאן נגמרה השיחה.

כחצי שעה לאחר הדברים האלה, נכנסתי לבניין בעל קירות בצבע שמנת, שהתקפלו עם הזמן, בכול פינה היה סימן דהוי של משטרת ישראל.
לובי הבניין היה מרווח ונקי, שלושה שוטרים עמדו ודיברו בצד ומנתב קבלה ישב מאחורי קיר שיש שהסתיר את פלג גופו התחתון.
״סליחה,״ קראתי לכיוונו והתקדמתי באיטיות.
״כן?״ הוא שאל והרים את ראשו מערימת המסמכים שבה הוא התעסק.
״מוראל אוחיון כאן?״ שאלתי בחשש קל, אך עם זאת השתדלתי לשוות לקולי קול בוגר ולא מגומגם.
״חדר רביעי מימין.״ הוא אמר בפנים חתומות והוריד את ראשו בחזרה לשולחן.
בצעדים מהוססים ורועדים התקדמתי לכיוון החדר שעליו האיש בדלפק דיבר.
דפקתי מספר פעמים וניסיתי לגרום לדמעות לא לרדת מעיני, רגלי רעדו וידי החלו להזיע,
״כן?״ קול בס גברי וגבוה שאל מעל ראשי.
גבר בעל זיפים חומים וקטנים, עיני שקד ירוקות ובורקות. ועצמות לחיים מורמות כלפי מעלה.
״א…אתה מוראל אוחיון?״ שאלתי בגמגום ודמעה ראשונה מצאה את דרכה במורד לחיי,
״כן.״ הוא אמר בקול מוחלט,
״אתה היית חבר של אמא שלי.״ מלמלתי באי ידעה מה להגיד, למרות שאמרתי את זה בקול חלוש ורועד הוא שמע את זה בבירור.
״סליחה?״ הוא שאל וגם קולו החל לשוות הרהור.
״אריאל מזרחי?״ שאלתי והרמתי את ראשי, גופו נדרך והיה נדמה כאילו הוא נהיה המום לשמע שמה של אימי.
״מי את בשבילה?״ הוא שאל בקול דרוך וקשוח,
״הבת שלה,״ מלמלתי והסתכלתי אל תוך עיניו,
״מי האבא?״ הוא שאל במהירות,
״אתה.״ מלמלתי לאחר מספר דקות של שקט.
״״מ…מה?״ הוא שאל ומתחילת השיחה זוהי הפעם הראשונה שמעתי בקולו גמגום,
״אתה אבא שלי.״ אמרתי והסתכלתי לתוך עיניו.