חייל שלי לרגע

אני מביטה בילדה שלך, זאת שלעולם לא הכרת. היא הדבר הכי טוב שקרה לי. אני עוצמת את עיניי ומעלה את דמותך בעיניי רוחי. לעולם לא הכרתי אותך, היינו ביחד לילה אחד לפני כניסתך לאפגניסטן.
לילה שבו נוצרה הילדה שלנו, המתנה שלי.
אני אוהבת לדמיין אותך טוב לב, מבין את כולם כשאתה מסתכל עליהם בעיניך הירוקות. העיניים האלה, שבו אותי.
אני מדמיינת אותך צוחק בקולי קולות עם בתך שלעולם לא הכרת, כמו הלילה הראשון והאחרון שהיינו יחד.
אם הייתי ממשיכה להכיר אותך בטח היינו יושבים כאן יחדיו ליד האח והיית שותה איתי את הקפה.
אני מנסה לדמיין את ידיך הגדולות מקיפות אותי שקשה לי, נותנות חיבוק אוהב.
בלילות אני אפילו מדמיינת שאני שומעת את הנשימות הכבדות שלך שזכיתי לשמוע רק לילה אחד.
אתה מעניק לי הרבה, למרות שאתה לא בין החיים, וגם שהיית לא הכרת אותי.
המלחמה לקחה אותך ואתה הותרת לי זיכרון וילדה שקבלה את העיניים שלך.
היא שואלת איפה אתה ואני אומרת לה שאתה בגן עדן. אולי לא, אולי היית חלאה, לעולם לא אדע. אבל החיוך שהיא מעלה שווה את השקר, כי החיוך בדיוק כמו שלך.
אני שמחה שלא הכרתי אותך, כי עכשיו קיימת בתוכי האשליה שהיה לי את הדבר המושלם.
אתה נמצא בתוך ראשי כל הזמן, ומאחר שאתה לא בחיים את האשליה המתוקה אף אחד לא יכול לנפץ, בייחוד לא אתה.