סבסטיאן פרק 8

הוא שמע את הביצוע של לאוצ'יאנו פאברוטי הנודע, לקטע האופרה הידוע באיטלקית; 'La Donna È Mobile', בבוקר בו הבחין לקראת כניסתו לבניין, כי סילביה עומדת בתלבושת בית ספר הכוללת; מקטורן לבן עם סמל בית ספר רקום וחצאית בית ספר כחולה, בגבעות הפסטורליות הירוקות הניצבות אחרי השער הגדול ולפני הכניסה למבנה הראשי, בחוסר מעש. או לפחות כך חשב.
המוזיקה לאוזניו הזכירה לסבסטיאן ציפורים שיכורות ועליזות, בעוד שהדובר בשיר, רודף הנשים המוכר, מזמר את מילותיו המתארות אישה יפה ומתעתעת שלא ניתן לסמוך עליה כלל.
'woman is flighty. Like a feather in the wind, she changes in voice and in thought.'
'אישה היא מעופפת. כמו נוצה ברוח, קולה ומחשבותיה משתנות.'
'Always a lovely, pretty face, in tears or in laughter, it\'s untrue.'
'תמיד פנים יפות, בדמעות או בצחוק, זה לא נכון.'
'Refrain Woman is flighty. like a feather in the wind, she changes in voice and in thought!'
'להימנע מאישה מעופפת. כמו נוצה ברוח, קולה ומחשבותיה משתנות!'
'Always miserable is he who trusts her, he who confides in her his unwary heart!'
'תמיד אומלל האדם שסומך עליה, האדם שבטוח בה בלב בלי דאגות!'
התזמון המדויק להפליא של הרוח, הפורעת בשיערה של סילביה והמעיפה קלות את חצאיתה, יחד עם היצירה המתנגנת באוזניו, יצרה לדמותה הניצבת לנגד עיניו מראה שמימי ושברירי.
המוזיקה המשיכה במחולותיה המרהיבות, בעוד שלואסיאנו מכריז בכריזמתיות מופתית על הרגע המסעיר והדרמתי שהוא חווה כעת- במעין עליצות, עולה בטונים יותר ויותר עד לצליל כמעט מרוגז בנימת דבריו לבסוף.
כל היופי הזה קורה כשבראד נכנס לתמונה, כורע ברך אל עבר סילביה וקוטע את כל הקסם שסבסטיאן היה מוכן לשלם למענו- במחווה צ'יזית ואבירית כזו שבמצב רגיל הייתה גורמת לסבסטיאן להסיט את מבטו למען שיומו לא ייהרס.
אבל הוא התבונן בכל זאת בעיניה שהבריקו באותו הרגע. היא לא בדיוק הייתה נראית כאדם שסוף סוף קיבלה חיזור מהאדם שאהב, אלה כאדם הרואה הזדמנות מסוימת כמו הצעת עבודה טובה או כמו תינוק שרואה ממתק שעדיין לא הכניס לפיו.
כריעת הברך, שנראתה לסבסטיאן מגוחכת ומיותרת לחלוטין, הסתברה להיות בסופו של דבר דרך לא יותר מידי מתוחכמת להציע לה ללכת אתו לנשף שינוי העונה- כך שמע מכמה הבנות שהתלחשו בשיעור אומנות; אותו שיעור בו זרק באלימות בעזרת המכחול, צבע שחור עז בקשקוש חד על קנבס לבן וזכה להערצת המורה ומחיאות כפיים סוערות מצד התלמידים. האם זו לא ההוכחה המושלמת שאומנות בבית ספר היא אבסורדיה אחת גדולה?
זו הייתה הפעם הראשונה שסבסטיאן שמע את המושג 'נשף שינוי העונה' וכבר ידע כי הוא לא רוצה ללכת. אומנם יש דבר מה מנחם בשהייה בסביבת טיפשים שיכורים שעושים צחוק מעצמם- ולדעת שאתה לא אחד מהם, אך סבסטיאן ממזמן זנח את ההנאות המידיות והזניחות האלה לטובת התואר הראשון לפסיכולוגיה ב'ייל'. אותה הנאה רגעית אותה זנח גם לטובת התואר השני והשלישי, כך שבסופו של דבר התרגל לא ללכת למקומות נידחים מעין אלה ולא ראה בכך יותר תועלת, הימלטות או מימוש עצמי. במקום זאת, העדיף ללכת ולהעשיר את עצמו באולם האופרה או התזמורות, או במקרה כמו היום; להאזין לקול צליל מיתריה הערב של מריה קאלאס או לאוצ'יאנו, האגדות האיטלקיות, מחוטי אוזניותיו.
סבסטיאן , באותה עת כריעת הברך, בדיוק נזכר ביום לפני בו נבחרת הפוטבול נצחה במשחק חשוב שאומר שהם משתתפים בתחרות האזורית השנה. אבל הסיבה שבחר להיזכר דווקא בזיכרון החסר חשיבות הזה, הייתה העובדה שבראד בשניות הניצחון, כמה שניות לפני שמפולת של גברים שעירים עם עודף טסטוסטרון התנפלה עליו, הניח את עיניו על סילביה באושר גדול ובעיניים מחייכות אליה. אבל מה שחשוב לציין בעובדה החסרת חשיבות הזו הייתה שממש לפני שהביט בה, הוא הסתכל למאית שנייה על מישהי אחרת שישבה כיסא אחד לידה; בעלת שיער בלונדיני חלק. ואת הרגע הזה סבסטיאן ממש במקרה לא יכול היה לפספס.
"הוא מנצל אותך." ביטא בשקט בשיעור מתמטיקה, השיעור היחידי בו עברה לשבת לידו כיוון שהתקשתה מעט בנושא שהועיל להיות מאוד טוב בו.
מי שלא היה מכיר את השניים, היה חושב כי הם חברים קרובים לפי איך שדברו וישבו אחד ליד השני בשבוע האחרון- אם מתבססים על העובדה שסבסטיאן לא פצה פה עם אף אחד אחר בכל התיכון עד עכשיו למרות מבטיהן המלא תחנונים של הבנות מסביבו. אבל רק מי שלא הכיר.
דבריו לא הטרידו את מוחה ולא בצורה הקלה ביותר.
"באמת?" המלמול החסר עניין הזה היה רטורי בהחלט.
"כן." השיב, מתמתח לאחור אל משענת הכיסא ומניח את אצבעותיו השלובות כתמיכה לראשו, באותה עת בה התכופפה קדימה על מנת לכתוב את התרגיל הכתוב על הלוח הלבן של הכיתה באותיות גדולות.
היא חזרה לנסות לפתור את התרגיל ללא הועיל.
"ולא אכפת לך בכלל?" התעניין מעט.
"אני לא חושבת שזה נכון." טרחה לענות במשיכת כתפיים כמי שלא מעוניינת בנושא השיחה הסתמי הזה.
"אז מה את כן חושבת?" רכן קדימה אליה ושאל אותה.
היה לה קשה להתרכז כשהוא כל כך קרוב אליה כי נשימותיה הואצו, זה היה חסרון אחד בישיבה לידו בשיעורי מתמטיקה. היא הרימה את העיפרון המכני מדף המשבצות ולקחה שתי שניות לענות.
"שאנחנו שני אנשים שרוצים ליהנות ואין שום דבר רע בזה?" דקלמה את פירוש האירועים בצורה הקלה והפשוטה ביותר שלו, "ושמשעמם לך."
היא חזרה אל הדף אשר נעצה בו כמו תמיד את מבטה הלא מתפשר, מוחקת את השורות שכתבה. היא אומנם מרגישה טובה בחומר הנלמד, אבל כשהיא נגשת לפתור תרגיל היא מגלה כי אין בה את היכולת בסופו של דבר לפתור אותו וזה הציק לה. מה זה אומר על הכישרון שלה להעריך את יכולותיה, האם היא לא יכולה להסתמך עליו?
"אני חושב שאת מנסה להתאהב בו." נאלץ לקטוע את רצף מחשבתה בבוטות כדי שכשתרים בהפתעה מעט את ראשה לכיוונו יוכל להבחין בהבעת פניה, שספרה לו בדרך כלל הרבה יותר ממה שרצתה.
"ואל תפריע לי בזה, סבסטי." יצקה את מילותיה כברזל נוזלי בפלטת אבן מחודדת.
היא למדה שני דברים עד כה. הראשון היה כי אין שום טעם לא להיות כנים עם סבסטיאן, הוא יודע עוד לפני כשמישהו עומד לשקר. הדבר השני היה שהוא שונא ומתעב את השם סבסטי.
מבט חורף קר חמק החוצה ונתן לה את הפריבילגיה לדעת שהצליחה במטרתה לעצבנו.
אבל היא שוב פעם נכשלה בתרגיל הזה ולא היה לה זמן להתענג על הניצחון הזה.
"חבל להתאהב במישהו שאין לו כל כוונה לנסות להתאהב בך בחזרה." אמר ברכות ולפתע נזכר בקטע אופרה טרגי מאחת האופרות סבון האהובות עליו.
'ועוד יותר חבל לבזבז את הזמן ולהתאהב במישהו ללא כל הבנה בסיסית אחת משכילה' צחק לעצמו אחר כך. דמותו השרירים והאווילית של בראד חלפה לרגע במוחו והרסה את הפזמון המתנגן במוחו.
"בכנות," היה יכול לזהות את אופי הדברים הבאים שהוא הולך לקבל, "אני חושבת שיותר נורא לא להתאהב בכלל." עיניה הסתובבו להביט בו כעת אבל כשפניו לא הסגירו דבר חזרה לתרגיל.
הוא, שכמובן חולק עליה מאוד בנושא, החליט כי אין טעם לענות לזה ברצינות עכשיו. במקום זאת שקע במחשבות על הסיבה היחידה שגורמת לו להמשיך לבוא לבית הספר; מנסה לתאר לעצמו איך היצירה, 'נפילת העולם הוורוד', תשמע. המחשבה על כך גרמה ללבו לרטוט בהנאה סקרנית.
"אתה תבוא?" שאלה לפתע כשניצוץ עניין עדין הצית את העיניים שאהב לשגע.
הוא נאנח ובאותו הרגע ידו החליקה את המחברת חשבון שלה אליו והוא הפך אותה כלפי מטה.
היא הופתעה מתנועותיו החדות וליבה פעם משום מה בחוזקה, נרתעת מעט ומסתובבת להביט בו כששמץ של מבט נסער נסתר בעיניים.
"עכשיו אני רוצה שתפסיקי לנסות לפתור את התרגיל הזה," קולו היה שקט אך דומיננטי, "כי די ברור שאת לא מצליחה אותו," בחר לציין בהנאה מסוימת, "ותחזרי להביט טוב טוב על התרגיל שנמצא על הלוח." פקד.
והיא נאלצה, כיוון שהוא המאסטרו הגדול לחשבון והנדסה כמובן, לציית לו.
"תביטי טוב, טוב," ביקש, "תכירי את התרגיל הזה ותשנני כל פרט ופרט קטן, כאילו מדובר באדם בו את מנסה להתאהב."
היא נאנחה מרוגז קל על הרמיזה לשיחה שעברה, אך בחרה להתעלם.
העצה הצטיירה כטרחה מגוחכת שלא תסייע כלל ליכולותיה בחשבון, אבל כשהניח חזרה את המשוואה הכמעט מחוקה לנגד עיניה, לקח לה רק שלוש דקות להגיע לתשובה כלשהי. והפעם הייתה זו התשובה הנכונה.
"זה לא שיכולותייך בחשבון לוקות בחסר," הסביר לה את מה שהרגע הבינה, "זה פשוט שאת מעתיקה לא נכון את השאלה."