עוברים דירה פרק 19

~נקודת מבט נינה~
אני מסתכלת עליהם בתדהמה כשהוא נרתע בפליאה ומביט בה בגועל. הוא מסתכל על המקום שבו עמדתי לפני שנייה, אבל אני כבר לא שם, אני כבר הלכתי בכעס. אני הולכת אל פינה בבית הקרוב, כדי שאני אוכל לראות אותו והוא לא אותי, ומסתרקת על הרצפה, ומתחילה להתייפח מכעס ועצב. אני אוהבת אותו. אני כל כך אוהבת את סילבר. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו או לחשוב עד כמה אני רוצה שהוא יהיה עכשיו לידי. ועכשיו הוא מופיע לי עם החברה הזונה שלו ואומר לי, "כמה אני רוצה לנשק אותך".
יצאתי פריירית. כרגיל.
אני מתחילה לשמוע דיבורים. סילבר אומר בבהלה, "שרה? מה את עושה כאן?". קול צייצני ועליז נשמע, "אני כאן בשבילך, כמובן! מה חשבת, חמוד, שאני פה בשביל אחותך המגעילה?"
"לכי להזדיין. מה את עושה פה, באת לאמלל לנו את החיים?", נשמע פתאום הקול של גרייס. אני מציצה לכניסת הבית שלהם. שרה מעיפה את שערה לאחור, סילבר עומד, נגעל, ליד גרייס, שמשלבת ידיים בכעס. "באתי להחזיר אליי את סילבר, יקירי! וזה ממש לא עניינך", אומרת שרה בקולה הצפצפני וקופצת פעם אחת במקום. "טוב, אז את יכולה ללכת, שרה. זה לא יצליח לך. אני…", סילבר לא ממשיך את המשפט, רק משפיל מבט מהורהר. "אנחנו גם ככה עוברים, שוב, אין לך סיכוי. תתמודדי", אומרת גרייס במהירות, והדמעות בעיני עולות שוב. הם עוברים? שוב? "נו, לא אכפת לי. כאילו אתה באמת אוהב את הבכיינית הזאת שבדיוק ברחה", אני מסתכלת עליהם שוב, לראות מה סילבר יגיב על מה ששרה אומרת. הוא עונה בקול רגוע אך מאיים בעיניים רושפות, "את מטומטמת, שרה. היא כנראה הבחורה הכי יפה, הכי כנה והכי לא בכיינית שראיתי בחיים. בניגוד אלייך. לכי לעזאזל". אני מחייכת וכמעט נופלת מהמחבוא. אני בטעות משמיעה רעש קטן, סילבר ושרה לא שמים לב, אבל גרייס שמה לב אליי, ומביטה בי בחיוך קטן, בלי שסילבר ושרה רואים. היא הבינה למי הוא מתכוון. שרה הולכת משם, כועסת בעודה ממלמלת, "אתם עוד תשלמו על זה. בחיי שאתם תשלמו על זה". אבל אני מכירה כאלה בנות. ברגע שמשפילים אותן הן בורחות. לפני שגרייס מספיקה להגיע אליי, אני רצה הביתה.
-כעבור יומיים-
~נקודת מבט ג'ואן~
"שבו, בבקשה"
כולם מתיישבים במקומותיהם. ג'ונתן מחבק אותי מהצד, וסבתא ויקטוריה, אימו של אבי, מחזיקה בידי בחוזקה. בית המשפט די גדול וכולו לבן- משום מה, זה מה שמלחיץ אותי. אבא נשען על השולחן שמקדימה, ועורך דינו מסדר את עניבתו. התובע מביט ישר קדימה, ודודה קלי יושבת לצדו ומשפילה את מבטה בבושה. היא ואבא היו פעם כל כך קרובים… "אוקיי, אז קראתי את הדפים, אשתו של הנאשם מתה לפני שלוש שנים בשרפה בפייזר, חברת התרופות", השופטת אומרת . היא נראית נחמדה- היא עליזה, ועם זאת רצינית. "נכון מאד, כבודה", עורך הדין, קם, אומר זאת, ומתיישב שוב. "ובכן, תובע, תורך לדבר". התובע קם, משאיר את דודה קלי לבד, ומתחיל לדבר, "שלוש שנים עברו מאז השרפה הגדולה בבנין חברת פייזר. לפני זה, איתן מור היה מפקד במשטרה ואשתו הייתה פקידה בפייזר. יש להם שני ילדים- הבכורה, ג'ואן מור, היום בת 17, והקטן, ג'ונתן מור, היום בן 6. בהתחלה, הנאשם פוטר מעבודתו בשל רשלנות והתחיל לשתות. לבסוף הוא מצא עבודה כמנקה, ואז התחיל לנסות להוציא את עצביו. במשך השלוש שנים האחרונות הילדים דאגו זה לזה, וניסו לשרוד ולהתמודד כאילו מול מפלצת", השופטת ניסתה לעצור אותו, "זהו, אדוני", "הנאשם צעק עליהם, הכה אותם, כמעט הרג אותם, איים עליהם, ואף חתך אותם", התובע מתעלם, "הילדים לא פנו למשטרה מחשש למה שאביהם יעשה להם, עד שהגדולה, ג'ואן, השתכנעה על ידי חברתה. אסור שאיתן מור יהיה בחוץ, הוא…"
"תפסיק, עכשיו!"
"מסוכן לסביבה", משלים התובע בשלווה. אני לא זזה ממקומי, רק מסתכלת על אבי שנראה כעומד להתפוצץ. התובע מתיישב במקומו ומסמן לשופטת שתמשיך, שזו מסתכלת עליו במבט המום. "תורך, סנגור", היא ממלמלת ומסיטה את מבטה אל אבא. עורך הדין קם ממקומו ומתחיל לדבר, "האשמות מגוחכות לחלוטין. לא הייתה כל כוונה לחתוך את הילדים, והמכות לא היו רציניות בכלל. האיומים, היו הרגילים. לא הייתה גם שום כוונה לנסות להרוג את הילדים". אני כמעט קמה ממקומי ומתנפלת עליו. הוא לא יודע מה עברנו, אין לו זכות לדבר. אבל סבתא מחזיקה אותי ושולחת לעברי מבט אזהרה, ואני נשענת בייאוש. מלמולים עוברים בקרב הקהל. "שקט בבקשה!", אומרת השופטת, וכולם משתתקים מיד. ואז היא מישירה אליי את מבטה ואומרת ברוגע, "אבקש מג'ואן מור, בתו הבכורה של הנאשם, לגשת אל דוכן העדים"