אני יודעת שזה קרה באשמתי

אני יודעת שזה קרה באשמתי.
כולם אומרים לי שזה לא נכון- היועצת הפסיכולוגית, הרופאים, קרובי המשפחה שבאו לבקר, אבל אני יודעת שזה לא נכון.
אם לא הייתי צועקת עליהם, אם לא הייתי מנסה לברוח, בטוח זה לא היה קורה.
הם לא היו מתים.
אני זוכרת את הוויכוחים הבלתי פוסקים שלי עם ההורים, הם לא אהבו את החבר שלי, אני כן. הם אמרו לי שאני עוד לא יודעת מה זה אהבה, שהוא יעזוב אותי בלי למצמץ אפילו. אנחנו רק רוצים בטובתך, הם אמרו אבל הם לא הסכימו לי לצאת עם חברים להסתובב, ולמרות שאני בת 16 הכריחו אותי לישון מוקדם, הם רצו שאני אפרד מהחבר שלי ולא שאלו לדעתי בשום נושא. ואני לא הקשבתי להם. אני זוכרת איך הינו צועקים אחד על השני בלילה, ואיך תמיד בסוף אמא הייתה מתחילה לרעוד ואבא, חיוור ועייף היה מחבק אותה, מניד אלי בראשו ומסמן לי ללכת לחדרי. הייתי עולה במדרגות לקומה השנייה ולפני שהייתי נכנסת לחדר הייתי מציצה לחדר של האחים הקטנים שלי, התאומים, ורואה איך הם מנסים להחניק את הבכי המפוחד שלהם, אוטמים את אוזניהם בידיהם כדי לא לשמוע את הצעקות שבאות בכל כל לילה.
אני זוכרת איך בסוף נשבר לי, איך באמצע הריב קפצתי ממקומי, עוקפת את התאומים שישבו על השטיח, מכודררים אחד בשני. ורצתי אל הדלת, יוצאת מהבית וטורקת אותה מאחורי. הורי קראו לי מהבית בקולות מעומעמים אבל לא התייחסתי. רצתי מהר, מתרחקת ונותן פורקן למתח שהיה עצור בי.
אחרי שיצאתי מהשכונה ועברתי כמה צמתים ורמזורים הם השיגו אותי במכונית. הם הכריחו אותי להיכנס. נשברתי ונכנסתי למושב האחורי, נצמדת לדלת ככל האפשר, חדורת רגשות- מבוישת, זועמת, מותשת, שבורה.
אבא סובב את המכונית ונסענו בשתיקה הביתה, על לחייה של אמי זלגו דמעות בשקט.
זאת היתה הדרך חזרה הביתה הארוכה ביותר שידעתי מעודי, בעיקר כי היא לא נגמרה.
היו פנסים מסנוורים, חבטות, זכוכית מתנפצת, קול הבכי של התאומים, דם- המון דם, ואז חושך. כשפקחתי את עיניי הכל היה מטושטש וכואב. תקרת המכונית מרוסקת, החלונות ללא זכוכיות, דם בכל מקום, ודממה. את האנשים שהגיעו אחר כך באמבולנס כבר לא ראיתי. איבדתי את ההכרה. התעוררתי בחדר לבן לקולות צפצופים. סביבי כמה רופאים בחלוקים לבנים בחנו אותי בדאגה. ״היא ערה!״ לחש אחד מהם בהקלה. ״אמילי, את שומעת אותי?״ הוא רכן לעברי ושאל אותי בעדינות. הנהנתי בתנועה כמעט בלתי מורגשת והכאב התעורר בי מחדש. ״אמילי,״ לחש הרופא ברוך, ״הייתה תאונה, את זוכרת?״ בהיתי בו. ״את ניצלת בנס, המכונית שלכם נהרסה, אם לא היית כל כך צמודה לדלת היית… מתה.״ למרות הרוך בקולו הרגשתי שמילותיו פוגעות בי כמו חצים. ידעתי מה הוא עומד לומר, ולא רציתי לשמוע. ״ההורים שלך ואחייך הקטנים…״ הרופא היסס, ״אני לא יודע איך לומר לך את זה בעדינות, אמילי, אבל הם לא שרדו את זה. הם מתו ללא כאבים״ קולו נשבר מעט, כאילו קיווה שלא אשמע את המשפט האחרון.
הרמתי את ידי וסתמתי את אזני, מתפתלת בפראות, מתעלמת מהכאב. לא. לא יכול להיות.
דמעות שטפו את פני, נובעות מהכאב ומתחושת האובדן. המכשירים סביבי צפצפו יותר מהר. ואחד הרופאים זינק קדימה, מזריק לי חומר צלול לגוף, והרגשתי איך אני נעשית עיפה. התמסרתי לשינה המלאכותית שכפו עלי, לא עוצרת את הדמעות.

כבר חודש שאני בבית החולים.
שתי רגלי, כמו זרועי הימנית, היו מכוסות בגבס לבן, נקי מחתימות של חברים שלא היו לי. תחבושת היתה כרוכה סביב ראשי וחזי. הביקורים של קרובי המשפחה הלכו והתמעטו, היה ברור שהם לא רוצים קשר איתי. העוזרת הסוציאלית שהקצו לי כדי לעזור לי להתמודד עם האובדן לא תרמה לי כלל. דווקא כשהייתי זקוקה הכי שיש לחבר שלי, שאהבת כל כך, כל כך, הוא עזב אותי. כמו שהורי חזו.
הורי, שמתו ולא יכולתי לראות אותם יותר. להגיד רק ׳אני מצטערת׳, ׳צדקתם׳ או
׳אני אוהבת אותכם׳ בלתי אפשרי עבורי.
הם אינם ולא יחזרו.
ואני יודעת שזה קרה באשמתי.