שומרי הקרח- סיפור שילוב בין פרוזן ושומרי האגדות

אני יודעת מה אתם הולכים לומר. אתם בטח אפילו עצבניים לני מיליון שנה בערך הבטחתי לכם סיפור אהבה בין ג'ק פרוסט (אמא, כמה הוא חתיך) ואלזה מפרוזן, נכון? טוב, לא היה לי מושג איך לגמור אותו, ואז די שחכתי ממנו, אז זה למה לא פרסמתי אותו. כן, אתם בטח די מאוכזבים ממני, אבל הי, הוא גמור!
טוב, אז בזמן שכתיבתי את הסיפור, נזכרתי ששומרי האגדות התקיים בזמן הווה, ופרוזן היה בימיי הבניים. כן, זה די הורס את כל הקטע, אז תדמיינו ששניהם מוצקיי באותו הזמן, ואין הפרשי זמנים, והכל טוב, סבבה? אז תקראו, תשדלו להתעלם משגיאות כתיב ואמינות תסריט, ותיהנו! אני מצפה לתגובות, שהיה ברור, לא עבדתי על כל זה לחינם -,-

היא נשמה עמוק והניחה את הכתר על שערה. אלזה הביטה במראה וצפתה בבואתה.
היום זה יום גדול בממלכה, כי אחותה הקטנה של אלזה, אנה, עומדת להתחתן. אחרי שנה שהם מכירים, אנה וקריסטוף החליטו להתחתן. אלזה כמובן קיבלה את זה בברכה. זה הרבה יותר טוב מהפעם ההיא שהיא רצתה להתחתן עם האנס, והם הכירו רק יום אחד בלבד. באותו יום היא הוכתרה למלכה של ארנדל, אחרי שהוריה נהרגו בזמן שערכו מסע בים וספינתם טבעה. ביום ההכתרה, כוחותיה נגלו לפני אנשי הממלכה. אנשים חשבו שהיא מכשפת, מפלצת שמאיימת להשמיד את הממלכה עם כוחות הקרח שלה, אך כל זה היה בכלל לא נכון. מרוב בהלה, אלזה ברחה מין הממלכה, והשאירה את ארנדל קבורה בשלג, כאילו החורף שרר שם תמיד.
היא סידרה את שמלתה הכחולה כקרח, ונשמה נשימה עמוקה שוב. היא לא יכלה להאמין שאחותה הקטנה מתחתנת היום! כל השנה הזאת שאנה הייתה בזוגיות עם קריסטוף, היא תמיד רצתה שגם לאלזה תהיה אהבה. היא הזמינה נסיכים מכל הממלכות השכנות, הכירה לה בחורים נחמדים שפגשה בחרבי העיר, ואפילו עשתה נשף מלכותי בו הזמינה גברים מכל מקום בעולם לבוא ולבקש את ידה של אלזה. בקיצור, אחותה דאגה לה. אבל אלזה לא אהבה אף אחד, היא לא רצתה בשום גבר. נוח לה ככה, בעצמה, בלי אהבה ובלי דאגות. יש לה ממלכה שלמה לדאוג לה, והיא לא רוצה לשאת על הכתפיים את העול של מערכת יחסים. או לפחות ככה חשבה פעם. עכשיו… היא התחילה לחשוב על זה אחרת.
דפיקה בדלת הקפיצה את המלכה במקומה וקטעה את מחשבותיה.
"כן?" היא קראה.
הדלת נפתחה, וראשה של אחת מהמשרתות הציץ פנימה. "זה עוד מעט מתחיל." היא אמרה בחיוך.
אלזה החזירה חיוך. "כן, אני כבר מגיעה."
המשרתת סגרה אחריה את הדלת, ואלזה חזרה להביט במראה. מתי היא תמצא אהבה כמו אנה? היא התקדמה אל עבר הדלת ופתחה אותה, צועדת אל עבר האירוע המרגש.

כלי נגינה התחילו במנגינה שהדלתות נפתחו. קריסטוף התנשף שראה את כלתו, אנה, מגיחה מבין הדלתות הפתוחות לרווחה. שיערה האדמוני פזור ומסודר בתסרוקת יפה, שמלתה הלבנה והארוכה מתבדרת מאחוריה. פניה שהיו מאופרות בדיוק במידה הנכונה נגלו מאחורי הרעלה, וחיוכה היה מה שסימל את שמחתה הרבה. ידה אחזו בפרחים צבעוניים, שהוסיפו צבע למראה החגיגי שלה.
קריסטוף עמד על בימה קטנה ומקושטת, לבוש בחליפה צחורה ואלגנטית, ולידו אייל המחמד שלו, סוון, עם מדליית כסף סביב צווארו. מהצד השני של הבימה, היו אלזה ואולף, איש השלג המתוק, שאחז בכרית ועליה נחו טבעות הנישואין של הזוג המאושר.
כל היושבים קמו וצפו באנה בעודה התהלכה אל עבר הבימה הקטנה. אנה הגיעה אל הבימה ונעמדה מול קריסטוף. המוזיקה נפסקה, הקהל התיישב והכומר התחיל בטקס הנישואין.
"אנחנו התאספנו כאן היום, בשביל לחגוג את שמחתם של אנה וקריסטוף…" הכומר המשיך בדבריו, אבל אלזה שמעה אותו רק בחצי אוזן.
למרות שאלזה לא רצתה במערכת יחסים עכשיו, היא חשה מדקירת קנאה קלה שראתה את אחותה בשמלת הכלה הלבנה, וענייה נעוצות בעניי בעלה לעתיד. היא תהתה מתי לה תהיה אהבה, מתי היא תפגוש את האחד שלה?
אנה העיפה לעברה מבט מתרגש ולחוץ, ואלזה שלחה לה חיוך מעודד.
הטקס נמשך, ומחשבותיה של אלזה התעופפו למקום אחר. היא לא מבינה למה היא חושבת על מערכת יחסים, על אהבה, על גבר שירגש אותה, יגרום לליבה לקפוץ מהחזה, יגרום לה לחוש אהבה. מאז שהיא הבינה שרק אהבה יכולה להמס את הקרח שהיא מייצרת, היא השתדלה להיות הכי חביבה שיש, ולאהוב כל דבר חדש שהיא מגלה.
איזה אהבה תמס את הקרח שנמצאה בליבה ויאפשר לה להתאהב?
"קריסטוף," הכומר קרא וגרם לאלזה לחזור למציאות. "האם אתה לוקח את אנה כאשתך בטוב וברע, באש ובמים, ולהישבע לחיות ביחד עד יום מותכם?"
"כן." קריסטוף חייך.
"אנה, האם את לוקחת את קריסטוף כבעלך בטוב וברע, באש ובמים, ולהישבע לחיות ביחד עם יום מותכם?" הכומר שאל את אנה.
"כן." היא ענתה.
"ובכן, בסמכות שניתנה לי, אני מכריז עליכם כבעל ואישה." הוא הכריז ואז פנה לקריסטוף. "אתה רשאי לנשק את הכלה."
קריסטוף הרים את הרעלה מעל פניה של אנה, ורכן לנשיקה. שפתיהם של השניים נפגשו, והקהל פצח בתשואות.
אולף מחה דמעה, וקיפץ במקומו מהתרגשות.
אנה הנרגשת התקרבה לאלזה, מחייכת חיוך ענקי מאוזן לאוזן.
"מזל טוב!" אלזה בירכה אותה וחיבקה אותה.
"תודה, אלזה! אני לא מאמינה שאני הרגע התחתנתי!" היא צווחה מהתרגשות וקיפצה במקומה.
אנה הסתובבה להבחין בבעלה הטרי קריסטוף, שחיבק את סוון בשמחה. היא נאנחה. "סוף סוף! אהבה כמו שתמיד חלמתי!"
"אני נורא שמחה בשבילך, אנה." אלזה חייכה אל אחותה הצעירה והנרגשת.
"תודה, אלזה. אני מקווה שגם לך זה יקרה, שתפגשי בגבר חלומותייך, ותרכבו ביחד על סוס אל עבר השקיעה-"
"אנה," אולף קטעה אותה. "מזל טוב!" הוא קרא.
"אוי, תודה אולף." אנה התכופפה ונתנה לאולף חיבוק חמים.
אלזה הרימה מבט לקריסטוף, שבורך על ידי כמה אנשים. היא השאירה את אנה ואולף לבדם, והתהלכה אל עבר קריסטוף.
הוא בדיוק הסתובב והבחין בה, והרגיש לחוץ מעט. בכל זאת, היא המלכה שלו. "המלכה אלזה." הוא קידם את פניה.
"קריסטוף." היא אמרה. "רציתי לומר לך מזל טוב."
"תודה רבה." הוא חייך.
"אתה ואחותי נשואים עכשיו…" היא העיפה מבט לאחור אל עבר אנה, שעדיין דיברה עם אולף, ומידי פעם נתנה גזר לסוון. "ואין לי מילים לתאר כמה אני מאושרת בשביל שניכם." היא חזרה להביט בקריסטוף. "אני מקווה שחייכם ביחד היו מאושרים."
"תודה רבה, אלזה. לא יכולתי לזכות במישהי יותר טובה מאנה." הוא הביט אל אשתו הטרייה וחייך.
דבריו של קריסטוף ממש נגעו בליבה של אלזה. שוב ושוב חדרו בה ספקות לגבי האהבה. האם מישהו יחשוב עליה בצורה כזאת? יהיה מאושר מקרבתה, שיסתכל עליה ויחייך, שהיה גאה בזה שהיא האהבה שלו?
"קריסטוף!" אנה קראה והתנפלה עליו בחיבוק.
"אנה!" הוא קרא גם ועטף אותה בזרועותיו.
אלזה החליטה לתת לשניים קצת זמן לבד, והתרחקה באטיות מהשניים. מתי זה יקרה לה?

"טוב," אנה אמרה בעוד שהמשרתים מעמיסים את המזוודות שלה ושל קריסטוף על הכרכרה המלכותית שקושטה היטב בשביל הזוג המאושר. "אז נתראה בעוד שבוע?"
"אני יתגעגע." אלזה חייכה אל אחותה.
"גם אני, טפשונת." היא צחקקה וחיבקה את אחותה.
"שהיה לכם כיף בירח דבש." היא אמרה שהתנתקה מהחיבוק.
"תודה רבה." אמר קריסטוף, וחיבק את אנה מהצד.
"כנ"ל." אנה הסכימה.
היא חייכה אל שניהם. הם היו מאוד חסרים לה השבוע הזה.
סוון האייל נער, וקטע את הפרידה הקצרה. הוא היה רתום למרכבה עם עוד איילה חומה ויפה, שהוא בטוח חיבב.
"טוב, צריך לזוז." קריסטוף אמר ועלה על המרכבה.
"להתראות אלזה." אנה אמרה וחיבקה אותה פעם אחרונה. היא לקחה את ידה של בעלה, וביחד הם נכנסו אל תוך המרכבה.
אלזה צפתה בעוד המרכבה נוסעת אל עבר השקיעה, נושאת בתוכה את הזוג המאושר.

אלזה התעוררה בבהלה. פעמוני האזעקה נשמעו בכל רחבי הארמון, ובישרו שמשהו לא כשורה.
אלזה קפצה מן המיטה במהרה ורצה לדלת, פותחת אותה ומגלה שכולו מלא במשרתים שמתרוצצים מסביב בבהלה.
"המלכה אלזה!" זעקה אחת המשרתות ורצה אליה.
"מה קרה? למה יש אזעקה?" אלזה דרשה לדעת.
"בחוץ יש מישהו, והוא מקפיא את כל הארמון!" היא אמרה בלחץ.
"מקפיא?"
"כן! יש לו כוחות בדיוק כמו שלך!" בשלב הזה, המשרתת רצה בצרחות בהמשך המסדרון, מותירה מאחורה את אלזה המבולבלת.
כוחות כמוה? אלזה לא ידעה שזה אפשרי. היא עצמה הוא אדם היחידי שהיא מכירה עם כוחות שליטה בקרח.
בלית ברירה היא רצה אל עבר השערים, רצה אל עבר האיום.

ברגע שהגיע לשערי הארמון, גל קור שטף אותה. הוא לא הציק לה כמובן, אבל האדם שעופף באוויר וירה פרצי קרח על הארמון הפריעה לה המון.
היא לא הצליחה לראות אותו בבירור מאחר שעף ממקום למקום, אבל היא הצליחה לקלוט את לבושו. מכנסיים חומים וצמודים, וסווטשר כחול. הדבר היחיד שדמה לכלי נשק היה מקל עץ ארוך מעוקל בקצה, וממנו הוא ירה את פרצי הקרח, ומדי פעם מידו. הוא עופף באוויר, ירה פרצי קרח, וצעק משהו שהיא לא הצליחה להבין.
"עצור!" היא צעקה עליו.
הוא לא הקשיב לה והמשיך לעופף ברחבי הכניסה ולהפגיז את הארמון בשלג וקרח.
"אני דורשת מממך לעצור!" היא צעקה עליו שוב.
האיש המסתורי ירה לכיוונה פרץ קרח.
אלזה הפעילה את כוחותיה וחסמה את פרץ הקרח שהתגנב לעברה.
האיש המסתורי ירה לעברה פרצי קרח שוב ושוב, אבל היא חסמה אותם בכל פעם מחדש.
בסופו של דבר הוא הנמיך את תעופתו ונחת על האדמה, קור מתפשט מרגליו היחפות. היא לא יכלה לראות את פניו, משום שהיו מוסתרות מאחורי הקפוצ'ון שהוא משך מעל פניו. כל מה שנגלה ממנו היה גופו, והחצי התחתון של פניו- שפתיו וסנטרו. היא ראתה שהוא מחייך.
"מי אתה ולמה אתה תוקף את ממלכתי?" היא דרשה לדעת.
"מעניין…" הוא אמר. קולו היה עמוק וקריר. "את מסוגלת לעמוד בקסם שלי."
"לא רק זה." היא אמרה בשקט ושלחה אליו פרץ קרח משלה.
בתוך שניות ספורות, האיש המסתורי נכלא בתוך גוש קרח. אלזה התהלכה באטיות אל עבר גוש הקרח, בוחנת את אותו האיש מסתורי מקרוב יותר.
היא עדיין לא יכלה לראות את כל פניו, אבל גופו עמד נוקשה בתוך כלאו החדש.
פתאום היא שמעה רחש של סדיקה, כאילו משהו מתחיל להישבר. היא הרימה את מבטה וגילתה סדקים שמתחילים להתפשט על כל רחבי גוש הקרח. היא התהלכה אחורנית לאט בעוד הסדקים מתרחבים.
"מה-" היא אפילו לא הספיקה להשלים את המילה, וגוש הקרח התפוצץ באור כחול והעיף את אלזה מעל רגלה.
האיש המסתורי נעמד מעליה בעוד שהיא נאבקת לקום. הוא גיחך ובחן את המלכה.
"אני רואה שמצאתי מלכת קרח." הוא חשף את שיניו הלבנות וחייך למראה המלכה שנאבקת לקום על רגליה. הוא רכן קרוב יותר אליה, נאחז במקלו ובחן אותה קרוב יותר.
"מי אתה?" היא חזרה על שאלתה המקורית והתרוממה. "איך הצלחת להשתחרר?"
"בלי שאלות מיותרות." הוא התרומם גם והביט סביב. "איפה את מחביאה את הסיוטים? איפה פיץ'?"
"מה?" היא קימטה את מצחה בבלבול.
"אל תעמידי פנים כאילו את לא יודעת. איפה פיץ'? איפה את מחביאה אותו?" הוא שאל בקול מאיים.
אלזה הבחינה בשומרים מתגנבים מאחוריו בשקט, מקווים ללכוד אותו.
"אין לי מושג מי זה פיץ', או על מה אתה מדבר, אבל למה אתה תוקף את ממלכתי?" אלזה שאלה וניסתה להסיח את דעתו בזמן שהשומרים ינסו ללכוד אותו.
"אני מנסה לשמור על שלום בעולם, אז תגידי לי איפה פיץ', או שתסבלי!" הוא אחז בכוח במקלו. כפור כיסה את המקל תחת אחיזתו.
"תקשיב, אני לא יודעת מי אתה או מה אתה, אבל אני אין לי מושג על מה אתה מדבר. תחזור מאיפה שבאת ותעזוב את הארמון בשקט!" היא דרשה.
"אישה, אין לי כוח לתירוצים שלך. אני נותן לך הזדמנות אחרונה. תגידי לי איפה הוא או שתוקפאי."
היא שתקה ונתנה מבט מאשר לשומרים.
"אני סופר עד שלוש." הוא איים ואחד במקלו חזק יותר. "אחת…"
אלזה עדיין שתקה והתכוננה למתקפה.
"שתיים…"
"שלוש!" אלזה קראה וירתה נחשול של קרח ושלג על האיש המסתורי.
כמובן שהוא בלם את המתקפה שלה, אבל לא ציפה למתקפה אחרת. הוא הופתע כל כך שלא יכל לחמוק את מתקפת השומרים.
השומרים התנפלו עליו והפילו אותו לאדמה, מצמידים אותו לקרקע וכובלים את ידו. אחד השומרים החרים את מקלו.
"מה- מה את?" הוא אמר בקושי מסיום בעוד ניסה להשתחרר מאחיזת השומרים.
אלזה הביטה בו. "אני אלזה, המלכה של ארנדל."
ואז משהו חבט בראשו של האדם המסתורי, והוא איבד את ההכרה, לא לפני שצרב במוחו את תמונתה של המלכה עם כוחות הקרח: אלזה.

"האם הוא כאן?" הוא שמע קול מעומם מעבר לדלת העץ הגדולה.
"כן, מלכתי." קול ענה.
הוא נאנק פקח את עניו ומצמץ כמה פעמים. ראשו פעם מכאב, והוא הרגיש שמשהו חסר בידו. המקל שלו.
הוא הבחין בו נשען על הקיר לידו. שהוא בא קלחת אותו, משהו משך אותו אחורה: אזיקים. 'או, יופי.' הוא חשב לעצמו. 'אני בתא כלא.'
הוא נמצא בחדר מרובע עשוי אבן, ופתח קטן גבוה מעליו, חסום בסורגים. דלת העץ הכבדה רעדה ונפתחה, וממנה הגיחה מלכת הקרח הארורה: אלזה.
"מה את רוצה?" הוא שאל בקול קריר.
"אני שמחה לראות שהתעוררת." היא אמרה והנהנה אל עבר הסוהר מהעבר השני של הדלת. הדלת ננעלה מאחוריה מלווה בקול שרשראות ברזל.
"תשחררי אותי מיד." הוא דרש.
"קודם אני רוצה לברר מי אתה ולמה תקפת את הממלכה שלי, ואז נראה לגבי השחרור שלך." היא התקדמה ונעמדה מולו. שמלתה הכחולה התבדרה מאחוריה בעודה הולכת. שערה הבלונדיני והחוויר גלש בצמה על כתפה השמאלית, ובו נצץ כתר זהב. עורה היה בהיר וחיוור, כמעט כמו שלו, וענייה הגדולות כחולות ויפות. הוא לא ממש שם לב איך היא נראית עד עכשיו. היא הייתה… טוב, יפיפייה.
"אני ג'ק פרוסט." הוא סיפר לה. "זה, מה שאני יכול לומר לך. אם את רוצה לדעת עליי עוד,תספרי לי על עצמך קודם, שאני אדע אם לסמוך עלייך או לא."
"אתה ממש חוצפן, אתה יודע את זה?"
"ככה סנטה אומר." הוא משך בכתפיו.
"מה?"
"לא חשוב. תקשיבי, אני לא אומר לך דבר עד שתגידי לי מי את ומאיפה הכוחות שלך." הוא אמר ונשען לאחור על הקיר.
אלזה הבינה שהיא לא תוכל להוציא מהג׳ק פרוסט הזה כלום עד שהיא לא תספר דבר על עצמה. היא נאנחה והתיישבה לידו על ספסל המתכת. "אני אספר לך הכל, רק אחרי שתוריד את הקפוצ'ון מהפנים שלך." היא דרשה. שלפחות תדע איך הוא נראה. האם הוא נראה כמו מישהו מאיים, רשע, או… וואו.
הוא הוריד את הקפוצ'ון מפניו כמו שביקשה, ומתחתיו נגלו פנים נאות, עניים כחולות כקרח, ושיער לבן ופרוע. הוא ניסה להיראות קשוח מולה, אבל הייתה לה הרגשה שהוא מרבה לחייך.
"דברי." הוא אמר קצרות.
היא בלעה את רוקה, ומאוד קיוותה שלא הסמיקה. "טוב.. כמו שאמרתי קודם. קוראים לי אלזה, ואני המלכה של הממלכה הזאת, ארנדל. נולדתי עם הכוחות שלי, אני לא קיבלתי אותם, או קוללתי, או משהו כזה. שהייתי ילדה קטנה, הרבתי לשחק עם אחותי, ולהשתמש בכוחות שלי. לילה אחד…" היא ניסתה לא להישבר. "לילה אחד ששיחקנו, אחד מפרצי הקרח שלי פגע בה. היא הבראה על ידי טרול אחד, אבל בגלל זה היא שחכה מהכוחות שלי. מאז עברתי לחדר משלי, וניתקתי קשר עם אחותי. שערי הארמון נסגרו, ואיש לא הורשה להיכנס. חוץ מההורים שלי ומשרתי הארמון, אף אחד לא ידע על הכוחות שלי."
"ואז מה קרה?" הוא שאל. הוא לא אמר את זה בלעג, להפך. נראה כאילו הוא ממש מעניין בסיפורה ותוהה לאן זה ימשיך.
"ואז ההורים שלי נהרגו בזמן שערכו מסע בים. הייתה סערה, והספינה שלהם טבעה. מאז אני ירשתי את התפקיד. נהפכתי למלכה של ארנדל. ואז אחותי… היא התחילה לריב איתי. היא ביקשה שאני אפסיק להתעלם ממנה, שאפסיק להיות קרה. מרוב פחד כוחותיי יצאו מכלל שליטה. אנשים חשבו שאני מכשפת, מפלצת. אז ברחתי מהממלכה, והשארתי אותה קבורה בשלג, וגרמתי לחורף לחזור באמצע הקיץ."
ג'ק הביט בה בעניו הכחולות כקרח ולא אמר דבר.
"מה?" היא שאלה אחרי שכבר לא הרגישה נוח שהוא נועץ בה מבטים.
"אני פשוט יודע איך זה מרגיש."
"איך מה מרגיש?" היא לא הבינה.
"איך זה מרגיש להיות אחר, שונה," הוא העיף לעברה שוב מבט. "לא שייך."
"אוקי, סיפרתי לך עליי. עכשיו תורך."
הוא נשען לאחור על הקיר. "מה יש לספר? אני פשוט בקעתי מהקרח."
"בקעת מהקרח?" אלזה שאלה מבולבלת.
"לא ידעתי מי אני, או איפה אני נמצא." הוא המשיך בסיפור והתעלם מדבריה של אלזה. "ואז הירח דיבר אליי. הוא אמר לי שאני ג'ק פרוסט. אבל שהגעתי לכפר קטן, אף אחד לא שם לב אליי, אף אחד לא ראה אותי. הם לא ידוע שאני קיים. עבר זמן, והתחלתי לעשות קצת צרות, עד שארבעת הגדולים צירפו אותי אליהם-״
"ארבעת הגדולים?"
הוא נופף בידו לביטול. "לא חשוב. בקיצור, נלחמנו במישהו שקוראים לו פיץ', מין איש צללים, שאחרי על הסיוטים והפחדים. הוא כמעט הכניע אותי, אבל בסוף הוא הושמד."
"ואיך זה מתקשר לזה שתקפת את ארנדל?" אלזה דרשה לדעת.
"אחד הסיוטים של פיץ' עשה ביקור קטן אצלי, אז עקבתי אחריו עד שהגעתי לכאן. חשבתי שאולי אדונו חזר והוא מסתתר כאן. אבל במקום זה מצאתי אותך."
"מצאת אותי?" היא טיפה התרגשה מהאמירה הזאת. אבל למה?
"כן. אולי מצאתי בן ברית חדש, או אויב מסוכן." הוא אמר.
"אני מקווה שלא נצטרך להיות אויבים."
"צודקת." הוא הסכים. "ועכשיו את יכולה לשחרר אותי?"
"לא." היא אמרה בקלילות וקמה ממקומה.
"מה זאת אומרת לא?" הוא דרש לדעת. "אני סיפרתי לך על עצמי! אמרת שתשחררי אותי!"
"לא, אמרתי נראה." היא דפקה על דלת התא, וזאת נפתחה. "להתראות ג'ק פרוסט." היא אמרה וענייה ננעצו בעניו. "אני מקווה שאתה בן ברית."
הדלת נסגרה אחריה, וג'ק נשאר לבדו. נראה שהוא מצא בית חדש לכמה זמן.

עברו שלוש שבועות מאז שג׳ק פרוסט התקיף את ארנדל. שלושה שבועות מאז החתונה של אחותה. שלושה שבועות שאל זה מתחבטת בעצמה.
כל יום אלזה ביקרה את ג׳ק בתא הכלא, ודאגה לו למים ומזון, וגם לחברה. בהתחלה ג׳ק פרוסט לא סבל את ׳מלכת הקרח׳ (כפי שהתחיל לקרוא לה, מן שם חיבה), אבל אחרי שדיברו, היא התחבבה עליו. היא הייתה בדיוק כמוהו: בהתחלה מנודה, לא מעורך. וכשמכירים אותך, מגלים כמה נפלא אתה.
אלזה לא יכלה שלא להיות מובכת בסביבות ג׳ק פרוסט. הוא היה בן אדם נאה וחביב מאוד. כח פעם שהוא הביט בענייה, צחק מהבדיחות שלה, או בטעות נגע בה, היא הרגישה שהלב שלה עלול להתפוצץ. זאת הייתה הרגשה מוזרה, כן, אבל היא אהבה את זה. הבעיה היא: היא הייתה כמעט בטוחה שהוא לא מרגיש כמוה. היה נחמד לבלות בחברתו של ג׳ק. הוא סיפר לה על הרפתקאותיו, על הצרות שנהג לעשות לאחרים, כמו ארנב הפסחא. הוא אדם מאוד מעניין בעניי אלזה, והיא רצתה שהוא ישאר. אבל בנקודה אחת או אחרת, היא חייבת לשחרר אותו מתא הכלא. וכך זה קרה בלילה אחד, בלילה שבו הדברים התחילו להשתנות.

רעש העיר את ג׳ק משנתו. הוא פקח עניים וראה שת אלזה נשענת על הדלת, ומפתח חלוד בידה.
״אלזה?״ ג׳ק אמר בקול ישנוני, ומצמץ כמה פעמים בשביל להיות בטוח שזאת אכן היא והוא לא חולם.
״כן, ג׳ק, זאת אני.״ היא אמרה בקול מרגיע והתקרבה אליו בצעדים קטנים.
״מה את עושה כאן? עכשיו אמצע הלילה.״ הוא התלונן, אבל גופו התחיל להתעורר.
״באתי לשחרר אותך.״ היא אמרה. היא התקדמה עוד קצת, ואור הירח שהסתנן מבין הסורגים האיר עליה. פניה נראו כל כך יפות בעניו של ג׳ק. מלכותיות, צנועות, יפות בלי מאמץ. ליבו החסיר פעימה. ממש כך. הוא חשש שמרוב התרגשות כל החדר יקפא, אבל הוא הצליח להירגע. יש לו הרגשה שהירח מנסה לומר לו משהו, משהו קצת שונה הפעם.
הוא היה שקוע כל כך במחשבות שהוא לא שם לב שהוא חופשי מאזיקים. הדבר הראשון שהוא עשה היה לקחת את מקלו. זה הרגיש כל כך נפלא לאחוז שוב במקלו, תחושה מוכרת באצבעותיו.
"בוא." אלזה סימנה לו לבוא איתה.
הוא אחז בידה. "תובילי אותי ליצאה."
אוחזים ידיים, אלזה וג'ק רצו לאורך המסדרונות החשוכים, במעלה המדרגות, עד שהגיעו ליציאה מהארמון.
"שחררתי אותך כמו שביקשת." אלזה אמרה לג'ק מתנשפת. "עכשיו עזוב, לפני שאור הבוקר יעלה." כמה שכאב לאלזה לומר זאת. לעזוב אותו, אפילו שרצתה שהוא ישאר.
"את בטוחה?" הוא שאל אותה. הוא עדיין אחז בידה. הוא לא רצה לשחרר.
"אתה רצית לעזוב, לא?"
"אני…" ג'ק לא יכל להסביר זאת. מצד אחד הוא רצה לעזוב, להיות שוב חופשי. אבל מצד שני, יש לו גם סיבה להישאר. אבל הוא גם שומר, ועבודתו היא להגן על העולם. אם הוא ישאר כאן, הוא לא עושה את עבודתו כמו שצריך. באי- רצון הוא שחרר את ידו מידה של אלזה לאט.
אלזה הבינה את המסר. הוא עוזב, ולא חוזר. "היה נחמד להכיר אותך, ג'ק פרוסט." היא אמרה וניסתה להסתיר את הדמעות שאיימו לצנוח מענייה.
"גם אותך, אלזה." הוא חייך והסתובב, רואה את הריח מאיר על שיניהם.
אלזה התרחקה לאט לאט, ומקווה שמשהו יקרה, משהו יעצור את הפרידה הזאת.
"חכי." ג'ק אמר לבסוף. הוא הסתובב והושיט לאלזה יד. "בואי איתי."
"ג'ק, אני לא יכולה. יש לי ממלכה לדאוג לה, אחות שרק-" אלזה לא הספיקה לגמור את המשפט. וגילתה שרגליה מרחפות מעל הקרקע, וג'ק אוחז בה. "תוריד אותי!" היא ניסתה להיאבק בו, אבל אחיזתו היית כמו פלדה.
"התחנה הבאה: ההרים." הוא אמר בחיוך, ושניהם עפו משם.

״ג׳ק!״ אלזה צרחה שראתה את כל הארץ מתחתיה- והיא הנמצאת כמה מאות מטרים מעלייה.
״כן, אלזה?״ הוא שאל רגוע.
״תוריד אותי תכף ומיד!״ היא צוותה עליו.
״את בטוחה?״ הוא שאל.
״איזה מין שאלה זאת? ברור שכן!״
״בסדר, אם את אומרת.״ הוא משך בכתפיו.
אלזה נשפה בהקלה. ״תודה רבה.״ ואז ג׳ק שחרר את אחיזתו, ואלזה צנחה באוויר.
״ג׳ק!!!״ היא צרחה בהתרסה וניסתה לתפוס באוויר שמסביבה.
היא צנחה יותר ויותר מהר, ופסגת ההר התקרבה מתחתיה, מאיימת לשבור את עצמותיה. ״ג׳ק!!!״ היא צרחה שוב. ואז היא הבינה: ג׳ק הוא אויב. אלזה עצמה את ענייה בחוזקה וחיכתה למכה שתבוא.
ופתאום היא הרגישה שהיא מפסיקה ליפול, וגוף חמים אוחז בה. היא פקחה את ענייה, וראתה שג׳ק אוחז בה, בצורה שחתן וכלה בדרך כלל עושים. הוא ריחף כמה סנטימטרים מעל פסגת ההר, אוחז באלזה וחיוך משועשע מרוח על פניו.
״מה חשבת לעצמך?!״ אלזה צרחה עליו.
ברוב חוצפתו, ג׳ק צחק. צחק! ״היית חייבת לראות את עצמך!״ בוא המשיך לצחוק. ״ ׳ג׳ק!!! ג׳ק!!!׳ ״ הוא חיקה אותה וצחק עוד יותר חזק.
״תוריד אותי תכף ומיד!״ אלזה צעקה עליו.
״בסדר, בסדר.״ הוא חדל לצחוק והוריד את אלזה בעדינות על פסגת ההר.
מרוב כעס אלזה פשוט הלכה משם ולא אמרה מילה נוספת לג׳ק.
״לאיפה את הולכת?״ שאל ג׳ק, אך לא עקב אחריה.
״בחזרה לארנדל.״ היא אמרה קצרות ולא העיפה מבט לאחור.
ג׳ק רק חייך ויצר כדור שלג בידו, נשף עליו ואז זרק אותו אל עבר אלזה. היה ידוע שמי שנפגע מכדורי השלג שנזרקים על ידי ג׳ק פרוסט, נתקפים בדחף לעשות אך ורק כיף.
פתאום אלזה הסתובבה אל ג׳ק, מחייכת מאוזן לאוזן. ג׳ק לא יכל שלא לצחוק גם. הם שניהם התחילו במלחמת שלג וקרח.
ג׳ק ירה אל עברה קרן קרח. אלזה רקעה ברגלה ויצרה משטח חלקלק של קרח ושלג. הם ידו כדורי שלג גדולים אחד על השני, ירו פרצי קרח, ובקיצור, עשו כיף חיים.
אך פתאום, אדווה קרירה חלפה בעדם. הם שניהם קפאו במקומם.
"מה זה היה?" אלזה שאלה, ופחד נשמע בקולה.
לג'ק התחיל להתפשט חשד במוחו, אך קיווה שזה לא מה שהוא חושב שזה. "תסתתרי." ג'ק אמר לאלזה.
"אבל-"
"עכשיו!" הוא צעק עליה, אבל זה היה מאוחר מדי.
הצל חלף ליד אלזה וגרם לה למעוד. תוך זמן קצר היא נתלה משפת הצוק שאצבעותיה אוחזות בכוח באבן הקשה. "ג'ק!" היא צרחה לעזרה.
"אלזה!" הוא קרא אחרי שהתנער מהפחד שהיה בו. הוא מיהר אל עבר אלזה, אבל הצל נעמד מולו, חוסם את דרכו של ג'ק. "צל מטומטם!" הוא התעצבן וירה בצל פרץ קרח בכזה כוח, שכל פסגת ההר נהפכה למושלגת.
הצל נעלם, ובמקומו הופיע קרחון בעל צורה משונה. ג'ק חייך חיוך צדדי, מביט בקרחון שיצר.
אבל אז הוא נזכר באלזה. ,אוי לא, מה עשיתי?!' הוא חשב לעצמו ורץ לשפת הצוק, מביט באלזה מנסה להיתלות בכל כוחה משפת הצוק.
ג'ק מיהר לתפוס את ידה לפני שהחליקה.
"תבטיח-" אלזה אמרה מפוחדת עד שד עצמותיה. "תבטיח לי שלא תעזוב אותי." היא אמרה בקול שקט שרק ג'ק יכול לשמוע.
"אני מבטיח שלעולם לא אעזוב." הוא משך אותה בכל כוחו, ואלזה החניקה זעקת פחד.
שניהם נשכבו על השלג הצונן, מתנשפים.
השמיים נצבעו באדום סגול וזהב, והזריחה התקרבה. אלזה התרוממה מהשלג, מביטה בשמיים הזוהרים.
"אני חייבת לחזור." היא אמרה לג'ק. "אני מנחשת שזה להתראות."
ג'ק המשיך לשכב על השלג, מנסה לנצל את הרגע כמה שיותר.
אלזה הבינה שהפעם הוא יעזוב, לא כמו שהוא הבטיח. היא קמה מהשלג, ניערה את שמלותיה, והחלה לצעוד משם בשלג הכבד. מבלי שרצתה, דמעה החלה לזלוג מענייה, מלווה בעוד דמעות. אלזה החלה להתייפח, מבינה שאהוב ליבה לעולם לא ישוב.
"אלזה!" קולו של ג'ק קרא.
אלזה הסתובבה, ולפני שהבינה מה קורה, שפתיו של ג'ק נגעו בשלה. למרות שהוא היה נער קרח, שפתיו היו חמימות.
שניהם נסחפו לנשיקה ארוכה, נשיקה מלא בגעגועים, פחד, אהבה, בעוד השמש זורחת והאירה עליהם באור יקרות.
"אני אוהב אותך." אמר ג'ק שהתנתק.
אלזה הביטה בעניו היפות של ג'ק, לא יכולה לומר דבר מרוב הלם.
"זה החלק שאת אומרת 'גם אני'." ג'ק צחק.
"גם אני." אלזה אמרה בחיוך עצוב. "אבל אני יודעת שאני לא יכולה. אתה הרי לא תישאר כאן לנצח."
ג'ק רק הביט בענייה, והעביר כמה שערות סוררות מאחורי אוזנה. "אני מבטיח שאחזור, בשבילך." הוא לחש לה, מנשק שוב את שפתייה הרכות.
היא לקחה את ידו, דמעות חזרו למלא את ענייה. 'אני אחזור.' ההבטחה של ג'ק נצרבה במוחה, בעוד ידו של ג'ק לאט לאט הרפתה משלה, והוא עופף בשמיים האדומים, ודמעותיה של אלזה צונחות בשלג.
"מצאתי את גבר חלומותיי." אלזה לחשה לעצמה והפנתה את גבה לשמש, מתהלכת אל עבר ארנדל, מתהלכת אל עבר ביתה.