“רק תבואי, בואי חזרי אליי” – עונה שניה, פרק חמישי

עונה 2, פרק 5 – משוגעת

אז… הודעה קטנה לפניי –
מצאתי לסיפור שיר נושא שלפי דעתי ממש ממש ממש מתאים לסיפור ולעלילה ולדמות הראשית, הקישור ברציתי להוסיף, אשמח ממש אם תגידו לי מה אתן חושבות!
~
אני שונאת אותו. אני פשוט שונאת אותו. למה הוא מתקשר?
למה הוא מתערב לי בחיים?
הוא צלצל שוב, עניתי,
"מה אתה רוצה בן זונה שכמותך?!" צרחתי אל תוך הטלפון, נראה היה שהפחדתי מעט את אוראל.
בטח שהפחדתי אותו… התנהגתי כמו משוגעת.
אני תמיד מתנהגת כמו משוגעת שאני עם דניאל.
בגלל זה ניתקתי איתו קשר.
או יותר נכון… זו אחת הסיבות לניתוק הקשר שלי איתו. יש עוד כמה סיבות.
"איב, תרגעי." דניאל אמר בקול רגוע, אני רשפתי בכעס.
מי הוא בכלל, שהוא יגיד לי להרגע?! אני אכעס ואצעק כמה שבא לי!
"אל תגיד לי להרגע!" צעקתי בכעס וניתקתי את הטלפון.
זרקתי אותו הרחק ממני וקברתי את ראשי בין ידיי. הייתי מיואשת. הלב שהתרפה נשבר שוב.
"איב-"
"לך מכאן." אמרתי, אפילו לא מסתכלת על אוראל.
"בבקשה-"
"רק… לך." התחננתי והתייפחתי אל תוך ידיי. לא יכולתי יותר. רציתי לצרוח, רציתי לשבור דברים.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי משוגעת.
הרגשתי צורך לזרוע הרס בעולם. להיות לא נורמלית, לשם שינוי.
כי דיי… כמה אפשר להיות שפויה בעולם משוגע?
***
לאחר שאוראל הלך, הטלפון המשיך לצלצל, כשהוא על הרצפה.
התאפקתי לא לנעול את נעל העקב הכי גבוהה שלי וללכת לדרוך עליו.
טלפון מקולל.
דניאל מקולל.
דניאל מקולל שמתקשר אל הטלפון המקולל שלי.
לעזאזל, אני צריכה לנשום.
התהלכתי בבית, מפינה לפינה, מהמטבח אל הסלון, ובחזרה.
השתגעתי.
ניסיתי לעשות הכל, באמת שהכל, רק לא לענות לטלפון. רק לא להכנע לקסמיו של דניאל, האליל היווני שלי.
כשהוא קרא לי קאפקייק… הרגשתי את עולמי קורס עליי. הרגשתי את שברון הלב שחשתי שבחר בשחר הזנזונת.
אני שנאתי את דניאל מרוב אהבה. מבינים?
בחיים לא הרגשתי ככה. בחיים לא אהבתי גבר ככה. לעזאזל, אני לא אמורה להיות בחורה של אהבה.
אני בחורה של סטוצים.
אני בחורה של סקס.
אני לא בחורה של אהבה. אני לא בחורה של גבר אחד.
אני לא הבחורה של דניאל.
'אבל את רוצה להיות הבחורה שלו, לא כך?' שאל אותי הקול בראשי. קברתי את ראשי בין ידיי והתייפחתי,
"אני רוצה להיות הבחורה שלו."
~
התעוררתי בבוקר מהשעון המעורר שלי.
קפצתי מהמיטה ועשיתי את ארגוני הבוקר הרגילים שלי.
לאחר שהתלבשתי ושתיתי כוס קפה שחור, יצאתי מהבית שלי לכיוון העבודה שלי.
עבדתי בחנות ספרים קטנה ולא מוכרת, מה שהיה נדיר בארץ.
הרי החברות המוכרות ביותר היו סטימצקי וצומת ספרים, אבל גם לחנות שלנו הייתה הכנסה יפה.
"בוקר טוב!" נכנסתי אל החנות.
"בוקר אור!" בירכה את פניי סול, בחורה בגילי, אשר עובדת גם היא בחנות.
אני וסול התחברנו יחסית במהירות, מה שהיה דיי מוזר.
בדרך כלל אני לא מתחברת לבנות. אני לא מתחברת, אני לא צריכה חברות.
אבל סול?
סול בדיוק כמוני.
שתינו לא מאמינות באהבה, שתינו סטוציונריות, ככה שאין בדיוק סיכוי שנפגע אחת בשניה, ולא יהיו מקרים של ריב על אותו הבחור.
"אני כל כך עייפה…" מלמלתי ושמתי את ידי על פי בזמן שפיהקתי.
"גם אני…" היא מלמלה ופיהקה גם היא.
גיחכתי,
"לילה סוער?"
"בדיוק." צחקה.
"גם אני." אמרתי, ובדיוק נכנס לקוח לחנות. הוא היה נראה כבן חמש עשרה, ושיערו היה שחרחר, הוא גם היה יחסית גבוה.
"בוקר טוב!" סול קראה במתיקות וניגשה אליו. הוא הסמיק וגירד בראשו במבוכה.
"צריך עזרה?" היא חייכה אליו חיוך רחב, והוא הנהן במהירות.
"חברה שלי… יש לה יום הולדת היום, היא אוהבת ספרי רומנטיקה, על מה את ממליצה?" הוא חייך חיוך קטן, וסול נאנחה.
"בואי, איב, הוא שלך." היא אמרה בייאוש וחזרה לדלפק.
קמתי מכיסא העץ והלכתי לכיוון הנער.
"היי, אני איב." חייכתי חיוך קטן, הוא חייך אליי בחזרה.
"אז… בת כמה חברה שלך?" שאלתי וסימנתי לו לבוא אחריי לאיזור ספרי הרומנטיקה.
"אממ… ארבע עשרה." הוא הסמיק, אני חייכתי.
לחלק מהאנשים גיל ארבע עשרה היה הטוב ביותר עבורם, אצלי גיל ארבע עשרה היה הגרוע מכל.
"הספר הזה יתאים לה." חייכתי ושמתי בידו הימנית את הספר 'אסון יפיפה'.
"את האמת… אני אמור לקנות לה שלושה ספרים." הוא צחק במבוכה, אני הנהנתי בנמרצות,
"אז הנה הספר המשך של אסון יפיפה, אסון מהלך," מלמלתי ושמתי בידו את הספר השני,
"ואהבה ברחוב דבלין." אמרתי ושמתי את הספר האחרון בידו.
"וואו, בקיעה בחומר!" אמר בפליאה.
צחקקתי והנדתי בראשי,
"אלה הספרים האהובים עליי, הם מדהימים." הפטרתי בעזרת ידי. הוא הודה לי בחיוך והלך לקופה.
הלכתי אחריו, והבטתי בו בזמן שסול חייבה אותו על הספרים.
"תודה!" הוא יצא מהחנות.
"אחותי, יש לך קסם!" צחקה סול, התיישבתי לצידה,
"הוא ילד חמוד." אמרתי והתחלתי לצייר על הדף הריק אשר היה מונח על הדלפק.
"הוא קטין, אסור לך." צחקה סול, ואז עוד לקוח נכנס דרך הדלת.
דניאל.
"צא מפה!" צעקתי וקמתי מכיסא העץ.
"תני לי לדבר!" הוא התחיל להתקדם לעברי,
"עוף מכאן! תעזוב אותי בשקט! לך לזונה שלך!" צרחתי.
נשמעתי כמו משוגעת, הרגשתי כמו משוגעת.
ואז, הוא עשה את הדבר הכי לא צפוי.
הוא חיבק אותי.
דניאל חיבק אותי אליו. מחץ אותי אליו בין שתיי זרועותיו אל חזהו בשרירי.
ועוד פעם אותה הרגשה מדהימה. עוד פעם אותם הרגשות.
סול שרקה בשקט ויצאה מהחנות, כשהיא שמה את השלט "סגור" על הדלת.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בבכי. לא זכרתי בכלל מתי התחלתי לייבב כמו מפגרת.
"טעיתי."
"לא אכפת לי. תעזוב אותי."
"אני לא יכול. אני צריך אותך. אני חייב אותך." הוא ליטף את שיערי בעדינות, רעד עבר בגופי.
"כדאי שתלך." התרחקתי ממנו בקושי.
"אני אחזור." הוא אמר ויצא מהחנות, משאיר אותי לבד, בוהה בדלת,
"אני בטוחה בכך."