האחרונים- פרק1; הזכרונות של הנלי

"הנלי מקליין," אמר השוטר, אדון פרל, ג'ורג' פרל. "חשבתי שהפסקת, את נתת לי את מילתך, האם אני צודק?"
"כן," הנלי הנהנה בחוסר רצון משווע, "אני לא עשיתי דבר. כמה נערים מטופשים האשימו אותי, זה לא הופך אותי לפושעת. לא פגעתי בהם."
"את כבר פושעת. ומלבד זה, אחד מהם פונה לבית החולים עם שבר בצלעות, איך זה קרה? אני משער כי מפלצת הגיעה ותקפה אותם, רק את יצאת מזה ללא פגע."
הנלי נאנחה. "אני לא עשיתי דבר! אני לא זוכרת כלום מהאירוע, אמרתי לך!"
"טוב-" מלמל. "הגיעה השעה שלך ללכת. את זוכרת שעליך להיפגש איתי בכל יום שלישי החל מהשבוע, ההזדמנויות שלך פגו, כבר שלוש פעמים שאת מפרה קודים משטרתיים, למזלך. זה לא נגמר במוות."
הנלי ידעה, היא בכלל לא רצתה להכות חפים מפשע. היא רצתה להרוג, לשסף ולהרוס…
"את מוזמנת לצאת, מדאם מקליין. המונית מחכה לך בחוץ," אמרה המזכירה במבטא צרפתי למדי.
הנלי תמיד רצתה מבטא מיוחד, לדבר באקזוטיות. היא דיברה במבטא אנגלי ומכוער. "בסדר." רטנה.
היא יצאה מהחדר בגרירת רגליים כשהבעה מרירה מרוחה על פניה, עקבי המגפיים שלה נקשו על הרצפה ברעש רב שהסב את צומת לבם של השוטרים.
הנלי בחנה את מלבושה בכל יום, מדי פעם הייתה מבחינה בכתמים אדומים כדם, לא היה לה הסבר לכך.
היא לבשה מכנסיים ארוכים ששוליהם נכנסו אל תוך מגפי העור השחורות, חולצתה הייתה עשויה בד משובץ באדום ולבן. היא נראתה כמו איזה שריף מהמערב הפרוע.
"בוקר, מיס מקליין," אמר הנהג שלה, מר פולצ'ק. "מה הסיבה ללבוש המהודר?" הנלי זיהתה שקר בקולו, הוא חשב על רצח וזוהמה. "את מארחת הערב את הקורבן הבא שלך?"
הנלי אהבה דבר אחד בנהג שלה, את ההומור שלו, הוא הפך את היותה רוצחת לדבר מצחיק. אף על פי שהנלי הרגישה כי הוא מפחד בדיוק כמוה. הוריה היו עשירים אך עזבו את הארץ, אף אחד לא הצליח למצוא אותם, השוטרים אמרו לה שהוריה נעלמו רק בכדי לא לפגוש בה לעולם, בגלל היותה רוצחת.
היא ירשה את האחוזה שלהם, את הממון ואת החיה המשפחתית: ג'ינג'ל, החתול הפרסי והמריר שהקפיד לגרום להנלי להרגיש כאילו הוא היורש של הוריה, והוא טהור. רק היא אשמה, בכול.
ג'ינג'ל שנא אותה מאז ומתמיד, את המזון שלו היה אוכל רק כשהוא רחוק ממנה, ליטופים לא כללו את החבילה המפנקת, אך צואה על השטיח ולא בארגז החול, נכללה בחבילה.
"שלום," אמרה בעצב.
מר פולצ'ק זקף גבה למראה גבה המרושל והשפוף לא כתמיד ופניה המדוכדכות שהשפילו מבט אל תחתית המונית המצוחצחת להפליא. "הכול בסדר, הנלי? הם עומדים לתבוע אותך?"
הוא סידר את משקפיו המרובעים ודחף אותם במעלה גשר אפו. "את נראית משונה."
"הכול בסדר," נאנחה. "פשוט מצוין."
כשהגיעו, היא טרקה מאחוריה את דלת המונית ונכנסה לביתה. הנלי נעלה את המנעול בעזרת מפתחות שקרקשו רוב הזמן בכיס מכנסיה האחורי.
ג'ינג'ל קיבל את פניה בזינוק אדיר על רגליה, הוא נעץ את טלפיו החדים בבשרה, היא זעקה בכאב.
"מטומטם!" הנלי השליכה את החתול מעליה בצווחות כאב חדות. רגלה פעמה.
היא פתחה את מגירת המטבח ושלפה משם סכין חדה, היא השליכה אותה על החתול אך כל מה שנשאר ממנו היה כמה חתיכות פרווה ולא יותר.
הוא זינק במעלה המדרגות המכוסות שטיח עתיק ונעלם.
"חתול טיפש," אמרה לעצמה הנלי, "הוא לא צריך לדחוף את האף השעיר שלו בעניינים של אחרים."
הנלי נשמה נשימה עמוקה, לשאוף, לנשוף… בדיוק כמו שהיו מייעצים לה בתקופה בה היא גרה בבית- משוגעים. הייתה זו הדרך היחידה שלה להירגע.
'בואי, הנלי, את אמרת שנחכה לך, עבר יותר מדי זמן.' אמר קול בראשה. 'את צריכה לבצע את המשימה הבאה, לפני שיהיה מאוחר מדי.'
תמונות מזוויעות חלפו לנגד עיניה, היא לא רצתה לעשות זאת.
'את מוכרחה…'
הקולות נעלמו בתוך ים של הדהודים.

כעבור כמה שעות יצאה הנלי אל החוף הקרוב, שואפת את ריח הים, הוא התערבב עם ריח דם שנדף מבגדיה, היא התעוררה בביתה אחרי דבריהם של הקולות, ספוגה בדם. הנלי התקשתה להאמין למעשיה, מדוע עשתה זאת, למה?
היא התיישבה על החול, הגלים הגיעו אליה והרטיבו את בגדיה המלוכלכים, רוח קרירה נשבה, פורעת את שיערה.
הקולות הקפידו לטעון כי היא אחרונה, חלק מהם, מהגזע שלהם. וכוחה הוא הרג, מלא בהרס וחורבן, בכל אחד מהאחרונים מצוי כוח, לא דווקא כמו שלה- גם כוח טוב, אשר היופי נגע בו, הנלי השתוקקה לאחד שכזה למרות שלא האמינה בקולות, הם חלק מהשפעת תרופות עליה, התרופות של בית- החולים.
הקולות סיפרו לה כי עליה למצוא עוד אחרונים, בעלי כוחות. לחפש אותם ולאחד אותם, כדי שהאחווה תישמר, רק אז, היא תוכל לשלוט בכוחה.
אנשים רבים התהלכו על החוף, השמש קופחת מעליהם.
הם אכלו שלגונים בטעם תות ופטפטו ללא הרף בעודם משחקים בים.