°•המכשפה הנודדת•°- שבויים (פרק 15)

°•שבויים•° – פרק 15

התרועות התחזקו

"תיקח את סהר" התחננתי. ארו הביט בי בכעס.
"לא." עמדתי על סף בכי. "אני יכולה ללכת! תסחב את סהר!" צעקתי עליו בזעם.
"את לא יכולה. תחשבי עליו- הוא היה רוצה שתשרדי!" אמר בכעס. "מה אכפת לי מה הוא היה רוצה?" התפתלתי בזרועותיו של ארו.
"את לא עושה את הבחירה קלה יותר" פרצתי בבכי. מיקדתי את שארית כוחותי בנסיון לברוח, אך אחיזתו הייתה חזקה.
"לולי! לולי תעזרי לי!" קראתי לה. היא שתקה. "אנחנו לא יכולים לעזוב אותו!" בכיי התחזק.
ארו הגביר את ריצתו. הכל נעשה שחור.

התעוררתי. ארו הבחין בכך, אך החליט לשמור על שתיקה. קיללתי אותו בליבי.
"איך יכולת?" שאלתי. הוא חשק את שיניו והמשיך בריצתו.
"הוא מת בגללך" המשכתי. "תשתקי כבר." גבותי התרוממו. לולי ריחפה לידינו, חסרת הבעה.
"הצלתי את חייך" לא ידעתי איך לענות לו.
"לא עצרנו מאז." אמרה לולי לפתע. "הוא סוחב אותך כבר שעות, וזה הדבר הראשון שאמרת לו." הרגשתי את פניי מאדימות.
"לא היינו צריכים להשאיר את סהר מאחור" התעקשתי. ארו נעצר בפתאומיות.
"אין לי כוח יותר" אמר והוריד אותי. "מה אתה עושה?" שאלתי.
"את אומרת שאת יכולה ללכת? תלכי." ביקש. קמתי על רגלי והחלתי מדדה אחריהם.
הם צדקו, לא עמדתי בקצב, אך לא רציתי לשוב ולבקש עזרה. מעדתי על פני, שריטה ארוכה נמתחה על זרועי. נאנקתי בכאב והרגשתי כיצד סכר הדמעות נפרץ.
בכיתי. בכיתי על סהר ועל ארו, על הגרון הצרוד והרגליים החלשות, בכיתי על ההשפלה שעברתי, ובכיתי על שאין איש שמבין את כל אלה. הרגשתי את ארו עוזר לי להיעמד מחדש, מייצב אותי.
לא אמרתי לו תודה.

לולי כל הזמן הזהירה אותי להישאר בקצב. מדי פעם נשמעו תרועות מלחמה מאחורינו- "הם יודעים איפה אנחנו. הם רודפים אחרינו" הייתה ממלמלת שוב ושוב.
החלטנו למצוא מחסה בעיר הולד הקרובה. כשהגענו נכנסנו בלי שאלות.
העיר הייתה יפה, יפה משאת. ידעתי שבעוד ימים ספורים היא תיהרס או תיכבש, וכל מלאכת המחשבת המדהימה של הסוחרים והאמנים תישרף, תיבזז או תימכר.
שנאתי את קרינה על מה שהיא יכולה ומתכוונת לעשות.
כעת הצלחתי כבר ללכת ולרוץ ללא עזרה. מערכת הנשימה שלי ניקתה את עצמה מהעשן וחזרה לתפקוד מלא.. ארו ניסה לדבר איתי לא פעם, אך סירבתי לענות.

הצבא הגיע יום מוקדם מהמצופה. עמדנו לעזוב כשהחל גל תרועות.
"לא! הם היו אמורים לבוא רק מחר!" צעקתי.
"תושביה של הולד! אנחנו כאן מטעם המלכה קרינה, מחפשים את האחת הידועה כסילם; יש לנו הודעה בשבילה." נעצרתי. "מה את עושה? חייבים ללכת!" משך אותי ארו. התנערתי מאחיזתו.
"אם מישהו מכם מחזיק בנערה, נסכים לחוס עליכם תמורת הסגרתה." המשיך הקרוז. "החבר שלך אצלנו. הוא בחיים. תסגירי את עצמך ותזכי לראות אותו שוב. לא תסגירי.." אמר הקרוז בסובלנות, "והוא ימות" ארו ולולי הסתובבו באחת.
"סהר! הם יהרגו אותו!" צווחתי ופרצתי בריצה. "סילם! לא! זאת מלכודת!" ארו רדף אחרי. לא היה לי אכפת.
"תפתחו את השער!" צווחתי על השומרים. יצאתי בריצה. נתתי לחיילים לאסור אותי. ארו נאבק בהם אך לבסוף ויתר ונעץ בי מבט מתוסכל.
לולי עקבה אחרינו בלית ברירה, על אף שלא יכלו לאזוק אותה.

הושלכנו לקרון חשוך. ארו קם על רגליו והחל צועק בתסכול אל חלל האוויר. הדלקתי אש בידי.
"אף פעם לא תפסו אותי קודם" אמר קול מוכר. הסתובבתי, דמעות הקלה זלגו מעיני. "אל תטרח, זה נעול."
רצתי אליו. "סהר!" ליטפתי אותו. הוא ליקק את פניי.
"דאגתי לך נורא! איך אתה לא מת?!" שאלתי בקול רועד. אצבעותי נאחזו בפרוותו העבה.
"טכנולוגיה. הצבא מצא אותי וזיהה עקבות שלך, ומשני אלה הוא הסיק שאני שווה משהו." עצמתי את עיני.
"לא היית צריכה להסגיר את עצמך בשבילי." אמר בשקט.
"הם יהרגו אותך" חיבקתי אותו חזק יותר. "אבל אם לא הייתי מסגירה הם היו הורגים אותך." אמרתי.
"ממתי החיים שלי שווים כמו שלך?" שאל בעצב.
"הם יהרגו את שניכם בכל מקרה" אמר ארו והתיישב בפינה, ידיו חופנות את פניו. השתתקתי. לא חשבתי על זה כך.
"אנחנו נברח!" אמר סהר באומץ. "אני בטוח שהשומרים לא יהיו בעיה בשבילי." התפאר.
"ברור שהם יהיו בעיה, אידיוט. הם חמושים ברובים עם כדורי כסף ושיריון" אמר ארו בזעם.
"אני מוכן להסתכן" השיב סהר.
"אוף נמאס לי משלושתכם!" לולי השתגרה לתא. "אחד רכיכה שנלחצת מכל שטות, אחד מפגר שכל הזמן מקריב את עצמו-" סהר בא להשיב "-לא סהר! חשבת אולי שבאנו בשבילך? זה ממש דפוק. אתה לא חצי אלוהים! מתישהו אתה תמות." סהר השפיל את מבטו.
"ואת-" הצביעה עליי. "חתיכת סתומה! מה חשבת שעשית את זה? את העמדת את המשימה בסכנה! גורל העולם תלוי בך ואת עוזבת הכל בשביל הפאקינג איש זאב היקר שלך!" הרגשתי דמעות בושה זורמות במורד אפי.
"זה מספיק לולי! אפשר לחשוב שאת תרמת במשהו! תמיד מחלקת הוראות אבל בפועל לא מסוגלת לנקוף אצבע- ולא אכפת לי שאת הולוגרמה! את חייבת להפסיק לשפוט אנשים! זה שלך אין רגשות זה לא אומר כלום!" לולי הביטה בארו בתדהמה.
ישבנו והבטנו זה בזו בשתיקה. זנבו של סהר היטלטל בעצבנות. לולי יצאה מהקרון.
"אני הולך לישון!" הכריז סהר והתכרבל בפינה. קמתי והתיישבתי ליד ארו.
הוא שם את ידו סביבי וחיבק אותי. "יהיה בסדר" לחש.
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
תודה על העצות בכתיבה! תנו עוד!!!
אל תשכחו להציע רעיונות להמשך!
Love you all3>
ZoeyAngel