Your Nightmare Makes Me Sleep Deeper

Your Nightmare – פרק 1

לונדון. לילה. 22:00.
שתי בחורות שטופות זיעה נשענו על עצי היער החשוך על מנת להסדיר את הנשימה. הן היו בין היחידים שהצליחו לברוח. להציל את עצמם מהאסון הנוראי שאירעה.
"לעולם שלנו אין יותר סיכוי. הוא הרוס. היא הרסה אותו לגמרי. מה יצא לה מזה?" אמרה אחת מהן כהת השיער ועזרה לשנייה לסחוב את אחת מהתינוקות שהיו בידיה.
" היא סבלה. זה ברור מאליו כי הייתה לא שפויה." ענתה הבחורה והביטה בתינוקת הבוכייה שנשארה בחיקה.
" למה שלא נהרוג את התינוקת? ויקטוריה, האם מגיעה לה לחיות לאחר כל הדברים הנוראיים שאמה עשתה?" שאלה. היא לא הייתה מסוגלת להביט בילידת האסון.
" התינוקת הזו לא אשמה במה שעוללה המכשפה, אני לא מוכנה לתת לה למות ובטח ובטח שלא להרוג אותה. היא תישאר אצלי. אני אגדל אותה!" ויקטוריה הייתה נחושה בדעתה.
" הרגע ילדת..איך תוכלי לטפל לבד בשני ילדים?"
" אני אוכל, ואני אתן מחסה לכל ילד שיצטרך זאת, אליזבת' " קבעה.

18 שנה לאחר מכן:
נקודת מבט: אלכס

"לעולם לא אפריע יותר בשיעור, לעולם לא אתחצף למורה, לעולם לא אתחצף למורה, לעולם לא-..תמותי זקנה מטורללת!" קימטתי את הנייר בעצבנות, קרעתי וזרקתי לכל עבר. כל פעם מחדש אני והמורה לביולוגיה שנאנו אחת את השנייה יותר ויותר. כל פעם מחדש היא חושבת שאם אכתוב חמישים פעם שלא אתחצף, זה ישנה משהו. שונאת ביולוגיה, שונאת את המורה, שונאת בית ספר!!!
" סנדרה " רק דיברתי.
"אלכס" תיקנתי את האישה הזאת שאף פעם לא זכרה את שמי נכון.
" אלכסנדרה.." גלגלתי את עיניי , " סיימת עם המטלה?"
"כן, היא נזרקה לפח…" עניתי ומיד הבעה זועפת במיוחד הופיעה בפניה.
" מוזמנת לדווח על כך לאמא שלי " אמרתי ויצאתי מהכיתה. הייתי רגילה כבר, כך גם המורים, הייתי בעייתית, לא שקטה. קשה קצת להתרכז בלימודים כשאת מגיעה ממשפחה גדולה שכל יום יש בה בלאגן חדש.
כל עוד נשאר לי חצי שעה לשיעור הבא, לקחתי סנדוויץ עם חביתה וסלט, והתיישבתי לאכול בקפיטריה.
קול חזק של גרפס נשמע ברקע והפנה את כל המבטים לכיווני. עכשיו הם יחשבו שזאת אני.
הסתכלתי אל הצלחת וראיתי אותו. היצור האדום הזה, בקושי משיג את גובה הסרגל, דקיק כמו לטאה ומסריח.
יושב ואוכל לי מהצלחת. " דרקון! " רטנתי ותפסתי בו בכוח.
" את חונקת אותי " השתעל.
" מה נראה לך שאתה עושה, יכולים לראות אותך!" זעפתי.
" הייתי מאוד רעב, לא האכלת אותי יומיים! " הוא בא אליי בטענות. אם יש משהו יותר מעצבן מאחים שלי, אז זה הדרקון שלי. אף אחד בעולם הזה לא ידע. כמובן שהיו חלק שחשדו, היו כאלה שהאמינו והיו כאלה שהתעלמו. אנשים בעלי יכולות על. מוטציות, מכשפים, ערפדים, אנשי זאב. מיתוסים שבעיניי רבים לא אמיתיים. אבל הם טעו. חצי מהעולם האנושי מוקף במוטציות אלה. ואני אחת מהמוטציות.
לפני שמונה עשרה שנה היה לנו עולם משלנו – "קיידר". עולם שבו היה הכול מהכול, כולם חיו יחדיו.
ערפדים צמאי הדם, אנשי זאב, רוחות רפאים, טרולים, מכשפים ,ומוטנטים בעלי כוחות על.
כל מוטנט שהיה בעל כוח מסויים, הייתה לו חיית כוח. אצלי היה את הדרקון האדום אשר סימל את האש.
לפני שמונה עשרה שנה העולם הושמד על ידי מכשפה שבבעלותה היה את ספר הכשפים הנוראיים מכל.
היא עוללה את המחלה הנוראית בשם "ביילוד" אשר כל מי שנדבק בה, נשלל כוחו לאט ובייסורים, הגוף נרקב ומביא למוות של רבים. ורק מעטים שרדו, אלה שידעו דרכים מסתוריות לחדור אל העולם האנושי. לצערנו, לאחר מות המכשפה, הספר הופיע גם פה, לפי כל מיני שמועות, הספר צריך את הבת היורשת שלה. וכעת כל אחד שהגיע ושרד מקיידר היה עסוק במרדף אין סופי אחר הספר. כל אחד רצה לשלוט בכוח העצום, אבל בכדי לשלוט בכוח זה, הוא צריך היה להיפטר מהבת היורשת.

אמא שלי מלבד זה שהייתה מעצבת אופנה מצליחה, אהדה ילדים, ולכן בבעלותה בית יתומים. נשמע מצחיק, אבל כך היה, היא תמיד התייחסה לכולם כמו לילדיה. כנראה זאת הסיבה שאני מרגישה שיש לי מיליוני אחים.
אמא שלי היתה אחת השורדות, וזאת הסיבה שהיה חשוב לה לעזור לאחרים. היא רצתה להימנע ממוות נוסף.
ברגע שנכנסתי לבית, היא כבר עמדה שם בפתח, עם סינר וכפית אפייה בידיה.
" מה יהיה?" שאלה באכזבה.
" כאילו שזה חדש לך " רטנתי וניגשתי למטבח.
"קיבלתי היום מאה במבחן בביולוגיה ובמתמטיקה, פעם חמישית ברצף!" מיהרה להכריז אחותי הקטנה, קיטי. חנונית בת ארבע-עשרה. היא ואחת היתומות בשם ליסה, היו הבנות הכי חכמות אצלנו, וכמובן מתנשאות , מתלהבות, מעצבנות ולא סוגרות את הפה לשנייה.
" רוצה מדליה? " הרמתי גבה, שמעתי את זה כל יום כמעט, היא לא התייחסה אליי. לקחה את הספרים שלה ויצאה מהמטבח.
" דרך אגב אמא, אלכס שרפה את החולצה האהובה עליי!" יכולתי לשמוע אותה צועקת. וכמתנה קיבלתי עוד הבעה זועפת לעברי. מיד עם זה קיבלתי הרצאה "מרתקת" עד כמה שההתנהגות שלי לא בסדר.
הייתי כבר כל כך אדישה לכל הדברים האלה.
פתחתי את החלון והדלקתי סיגריה, אך ברגע שקירבתי אותה לפה, היא נחטפה מידיי.
" בדיוק נגמרו לי " אמר קיי.
קיי הוא אחי הבכור, בן שמונה עשרה, אבל יש לציין שהוא גדול ממני בדיוק בשתי דקות ולא יותר. יש לנו אישיות דומה, אבל בכל הנוגע לבית ספר, הוא היה כמו קיטי, רק לא מתנשא.
קיי לא מזמן נפרד עם חברה הבוגדת שלו ומאז הוא כמו זומבי מהלך. קשה לפתח איתו שיחה, את רוב הזמן הוא מעביר בחדר שלו או במקום האהוב עליו – ים.
" מתקרבת סערה " אמא חשבה שהיא יודעת הכול. בסך הכול כמה טיפות גשם והיא כבר עושה מזה עניין.
מכיוון שהיתה צריכה להעביר חלק מהזמן בבית יתומים ובעיצוב, נאלצנו לעבור לגור שם.
החדר שלי היה באחת הקומות האחרונות של הבניין. אני וקיי רבנו המון על המקום בעליית הגג, בסופו של דבר הוא ניצח.
הגשם התחיל לטפטף יותר חזק ובתדירות גבוה יותר, כנראה שבהחלט יתחיל מבול עוד רגע.
"מפלצת?" קיי הגיח מאחורי דלת חדרי, " אני זז לאימון " אמר.
" בגשם כזה? "
" אל תדאגי לי " גיחך, "באתי בשביל סיגריה "
" תקשיב…אתה לא צריך לעשן כשאתה מתאמן…אני יודעת שאתה בתקופה-…"," אלכס תחסכי ממני " הוא קטע אותי ויצא. הוא לא מבין הדביל הזה עד כמה זה לא בריא לו.

נכנסתי למקלחת, פשטתי מעצמי את בגדי בית הספר וזרקתי אותם לעבר סלסלת הכביסה שהייתה שם.
עמדתי שם בעירום מוחלט. מהמגירה הראשונה ליד הכיור, הוצאתי מסרק ולאט ובעדינות ניסיתי לסרק את השיער שלי.
" את מדהימה! " הוא הופיע משום מקום בפתח הדלת וגרם ללב שלי לצנוח. נבהלתי. זינקתי מיד אל המגבת והתעטפתי בה. איך הוא תמיד עושה את זה? תמיד מופיע במפתיע בכל מקום, כאילו עקב אחריי.
"רוב!" גלגלתי את עיניי וזרקתי עליו את המסרק. הייתי נבוכה מהמצב בו ראה אותי.
" מה? כאילו שלא ראיתי אותך אף פעם בעירום.." הוא צחק וניגש לחבק אותי, אך הדפתי אותו לאחור.
" איך נכנסת לפה? " שאלתי ויצאתי מהמקלחת בחזרה לחדר שלי. כנראה שלהתקלח לא יביאו לי היום.
אני ורוב יוצאים מזה חצי שנה. להגיד שהקשר שלנו מושלם אני לא אגיד. יש הרבה עליות וירידות.
תמיד רציתי אותו, הוא היה מאוד יפה. ברונטי, עיניים אפורות. מטר שמונים גובה, שרירי עם קוביות בבטן – יש בחורה שלא היתה רוצה בחור כזה? לאחרונה החליט לגדל לו קצת זיפים על הסנטר, רצה להרגיש יותר "גבר". תמיד צחקתי עליו. כשהתאהבתי בו, הייתי עיוורת. הוא היה מושלם. אבל אין דבר כזה מושלם, נכון? עם הזמן התחלתי להבחין יותר בהתנהגות שלו ולא תמיד היא מצאה חן בעיניי.
בהתחלה היו פרחים ודובוני פרווה, שוקולדים ופינוקים, עם הזמן התחילו הערות מקניטות, איסורים למיניהם.
שנאתי כשאוסרים עליי דברים. הוא צריך לסמוך עליי ולא לבנות את הקשר לפי כל מה שמותר ומה אסור. כל אחד צריך את החופש שלו. אני עדיין מנסה לשנות בו את זה.
" נכנסתי מהחלון כמו תמיד…העץ החביב שנמצא אל ידו, עזר לי מאוד.." הוא ניגש אליי בחיוך חושף שפתיים. תמיד היה לי קשה לעמוד בפניי החיוך שלו.
" להודעות את לא עונה…אז.." הסביר. באמת הייתי כל כך עצבנית שלא היה לי כוח לדבר עם אף אחד.
" רוצה לעשות קצת אקשן? " שאל. גלגלתי את עיניי. פחדתי לשאול מה זה היה ה-"אקשן" הזה. בדרך כלל אלה היו דברים מטופשים.
" מה הפעם? "
" קצת מרוצי מכוניות ומסיבה קלילה בוילה ענקית…את תאהבי "
" מתי? "
" מחר בעשר בערב, אני אבוא לאסוף אותך " אמר ורגע לפני שהספקתי להגיד שהשתכנעתי, הוא נשק קצרות לשפתיי והלך. טוב, לפחות עכשיו יהיה לי זמן למקלחת.

בערב כשהגשם פחות או יותר נפסק, אמא לקחה את כל הילדים לסיבוב בעיר כמו שנהגה לעשות מדי פעם, ואני נשארתי לבד עם הדרקון.
בזמן שזה ניקה את החדר, החלטתי לעשות סיבוב שני במקלחת לפני שינה.
לא עברו חמש דקות וכבר התחלתי לשמוע רעשים מלמעלה. מניחה ששוב דרקון ניסה להגיע לזיקיות של קיי בזמן שאף אחד לא ראה. יצור מפגר שלא מבין שאין להם שום עניין להתחבר אליו.
פשטתי את בגדיי וברגע שדרכתי אל תוך המקלחת, קול ניפוץ חזק נשמע מלמעלה. "דרקון!" רטנתי.
"זה לא אני! אני מנגב את העקבות שהחבר שלך השאיר לנו פה!" ענה.
אוקיי, עכשיו זה קצת יותר מלחיץ. מיהרתי לזרוק על עצמי מכנס פיג'מה לבן עם קשקושים , קפוצ'ון שחור ועליתי למעלה לחדר של קיי. "אני לא חושב שזה רעיון טוב" דרקון שקשק על הכתף שלי בזמן שפתחתי את הדלת.
"תהיה בשקט" לחשתי.
הדלקתי את האור, אבל לא ראיתי אף אחד חוץ מהזיקיות שקיי החזיק בתור חיות מחמד.
סרקתי את החדר, הכול נראה היה במקום, שום זכר למשהו שנפל. לא יכולתי להבין מה יכול היה לעשות כל כך הרבה רעש.
לפתע האור שוב נכבה וצל חלפה על פניי. "כדאי שתראה את הפרצוף שלך, אחרת תסתבך!" איימתי.
"זה הכי מאיים שלך?" לחש לי דרקון בזלזול.
כל המשחקים האלה לא הצחיקו אותי, ולא פחדתי להשתמש בכוח.
מבלי שהספקתי להגיב, משהו פגע בגבי וצנחתי על הרצפה מההדף.
הוא ברח מהחלון ואני מבלי לחשוב פעמיים זינקתי אחריו, משאירה את דרקון מאחורה.
הוא כולו היה לבוש שחורים, שיערו בלונדיני ואת פניו לא יכולתי לראות.
ניסיתי להשיג אותו, כמו משוגעת רצתי בגשם שהתחיל שוב ,בפיג'מה בכל הרחוב.
איזה מטורף יעשה את זה עוד ?!
הגשם סטר בפניי והקשה עליי לראות, בין אחת מהפניות איבדתי אותו. התחלתי להתנשף, ניסיתי להסדיר את הנשימה אחרי כל הריצה חסרת תועלת הזאת.
"לא רע יחסית לגמדה כמוך" קפאתי במקומי, המילים כאילו חדרו לתוכי במפתיע. הסתובבתי.
הוא נעמד ממולי, פניו מכוסות במסכת אנונימוס. זה שעשע אותי במקצת.
" אולי אני גמדה, אבל לפחות לא פחדנית, לא עומדת עם מסכה ומסתירה את הזהות שלי " רטנתי.
הוא גיחך. זה הרתיע אותי.
" מה עשית בבית שלי? "
" זאת שאלה מעניינת….עכשיו אני חושב, מה ייצא לי מזה שאגיד לך? ומה תעשי אם לא אגיד? " הוא התקרב אליי. המסכה שלו עצבנה אותי, באמת שפעלתי בלי לחשוב, מה אעשה עכשיו? אקשור אותו לכיסא ואתעלל בו פיזית? יכול להיות מעניין, אבל לא.
בזמן שהיה עסוק בלשמוע את התשובה שלי, תפסתי במסכה שלו והעפתי אותה מפניו.