״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 10

נקודת מבט לירון:
״בחלומות שלי מתאהב בך כל יום מחדש את חוזרת אליי, ואני שוב נרגש…״
זמזמתי בזמן שהסתובבתי בחצר.
״לירון!״ לפתע שמעתי מישהו קורא בשמי.
נעצרתי, הסתובבתי לחפש את אותו אחד שקרא לי, ואז ראיתי את גל וסתיו
שלושתנו התיישבנו באיזו פינה והתחלנו לדבר.
״משעמם פה, אבל ממש משעמם פה.״ אמר סתיו.
״מה אתם אומרים שנעשה איזו מסיבה בשביל להפיג את השעמום?״ שאלתי.
״רעיון גדול!״ אמר אופק בתלהבות.
״טוב אז מה צריך למסיבה?״ שאל אופק.
פתאום עברה ילדה, אותה ילדה אז שהצליחה למשוך את העין שלי, אותה ילדה שרדפתי אחריה ביום הראשון.
היא עברה ומבטה היה מושפל לרצפה, היא הייתה נראית עצובה.
״תמשיכו כמה דקות בלעדיי, אני צריך רגע ללכת לאנשהו.״ אמרתי וקמתי מיד ממקומי והתחלתי לרוץ.

נקודת מבט שביט:
אחרי השיחה עם ערן הרגשתי נורא, הוא פגע בי, אני לא מאמינה שהוא מעדיף את החברים שלו על פניי, לפעמים אני חושבת שאולי אחרי הכל עשיתי טעות עם שנינו, אולי אנחנו בכל זאת לא מתאימים?
החלטתי שאני רוצה קצת זמן לעצמי, לחשוב על הדברים, וסיבוב בחצר בהחלט יכול לעזור לי.
אני באמת מנסה לראות את הדברים לפי איך שערן רואה אותם, יכול להיות שהוא אוהב אותי אבל לא כמו שהייתי רוצה שיאהב. ופתאום בלי ששמתי לב דמעה בוגדנית זלגה מעיניי והחליקה במורד לחיי.
״היי את!״ לפתע שמעתי צעקה ונעצרתי במקומי.
״מה אתה רוצה?״ שאלתי בקרירות.
זה היה הילד ההוא שרדף אחריי ביום הראשון.
״את בסדר?״ הוא שאל.
״זה לא עניינך.״ עניתי ביובש.
״טוב, הבנתי.״ הוא אמר והסתובב בכוונה ללכת.
״חכה שנייה!״ צעקתי לעברו.
האמת, הופתעתי מעצמי, מה פתאום אני רוצה שהוא יישאר איתי?
הוא הסתובב ופסע לכיווני.
״אני מצטערת על ההתנהגות שלי.״ אמרתי.
״ההתנצלות התקבלה.״ הוא אמר וחייך.
״אז אולי בכל זאת תגידי לי איך קוראים לך?״ הוא שאל.
פתאום מבלי ששמתי לב נפלט צחקוק קטן מפי.
״שביט.״ אמרתי בחיוך.
״לירון.״ הוא אמר וחייך גם.

נקודת מבט זוהר:
״אולי נעשה. הפסקה?״ שאלתי את אליאן.
כבר שעתיים שאנחנו פותרים תרגילים, או יותר נכון מנסים לפתור, עדיין לא הצלחתי לפתור אפילו תרגיל אחד.
״רוצה הפסקה, קודם תפתור את התרגיל.״ היא אמרה.
״נו אליאן זה קשה, אני לא מצליח.״
״תפסיק להתבכיין ותתחיל לעבוד.״ היא אמרה.
אח, לאן נכנסתי, איך הסכמתי לעסקה הזו כל כך בקלות, הטעות הכי גדולה שיכולתי לעשות, במקום לארגן מסיבה עם החברים שלי, אני פה פותר תרגילים במתמטיקה כמו איזה חננה.
אבל זה לא הזמן להתחרט עכשיו.
לקחתי את העט והעתקתי את התרגיל למחברת.
ואליאן יושבת לידי ומביטה בי.
״רגע, למה את לא עושה כלום?״ שאלתי את אליאן.
״אני כבר סיימתי.״ היא אמרה והראתה לי את המחברת שלה שהייתה מלאה.
האמת הופתעתי, מתי היא הספיקה לפתור את כל התרגילים?
״תביא לראות רגע מקרוב.״ אמרתי וחייכתי חיוך שובב.
״שלא תעז!״ היא אמרה בחצי צעקה וחטפה את המחברת מידי.
״אתה תשב פה ותפתור את התרגילים האלה לבד!״ היא אמרה והדגישה את המילה לבד.
הסתכלתי שוב על התרגיל שהיה רשום במחברת, זה היה נראה סינית בשבילי.
״המורה?״ קראתי לאליאן.
״כן התלמיד?״ היא שאלה בציניות.
״אני רוצה גלגל הצלה.״ אמרתי בציניות.
היא הביטה בי וחייכה. 
״אז בוא תסתכל על התרגיל ותגיד לי מה יש לנו.״ היא אמרה.״
״אבל את רואה בעצמך.״ עניתי בהתחכמות ואליאן הביטה בי במבט רצחני.
״וואי שווה מינוס שני איקס פלוס עשר.״ אמרתי מיד כשראיתי את המבט שהיא נעצה בי.
״אוקיי, ומה צריך למצוא?״ היא שאלה.
ואז הסתכלתי שוב בשאלה וקראתי אותה 
״את האיקס.״ עניתי.
״אז מה שאנחנו צריכים זה לבודד את האיקס, נכון?״ היא שאלה.
״אנאערף, שיהיה.״ עניתי.
״נכון?״ היא שאלה שוב.
״נכון, נכון.״ מלמלתי.
״אז עכשיו אתה יכול להתחיל לפתור.״ 
אחזתי בעט בידי והסתכלתי על התרגיל לכמה דקות, לבודד את האיקס היא אמרה?
פתאום עלתה בי הברקה, לקחתי את העט והתחלתי לפתור.
״סיימתי!״ אמרתי בהתלהבות.
אליאן לקחה את הדף ובדקה את התרגיל.
״כשאתה רוצה אתה יכול.״ היא אמרה והביטה בי וחייכה.
״רוצה לעשות הפסקה?״ היא שאלה.
״אני חושב שכדאי לפתור עוד תרגיל. רק עוד אחד.״ עניתי ואליאן הביטה בי וחייכה והנהנה להסכמה.
אחרי שפתרתי את התרגיל לגמרי לבד הרגשתי בטחון, הרגשתי שאני יכול לפתור כל תרגיל, אפילו את הקשה ביותר.
אז כנראה שעם כוח רצון באמת אפשר לעשות הכל.