ראש השנה

ערב ראש השנה במשפחתנו הוא תמיד אירוע מיוחד. היום אנחנו חוגגים אצל אחי ליאור ואשתו אילנית, וכבכל שנה אנחנו מזמינים הרבה אורחים. חוץ מהמשפחה הגרעינית תמיד מצטרפים אורחים נוספים. חברים של הילדים או שכנים שמעדיפים להביא מנה לארוחה במקום לטרוח בבית. לא כל המוזמנים מכירים את כולם ולפעמים נדמה לי שאם היו מצטרפים אנשים שאף אחד לא מכיר, לא היינו שמים לב. תמיד האווירה נעימה וחגיגית והאוכל בשפע. בעיקר אני מחכה לקינוחים של אילנית, שהיא שפית קונדיטורית ומכינה לנו מגוון פינוקים לסיום הערב.
חוץ מליאור ואילנית, הגיעו היום תומר וגלי שהתחתנו לפני שבועיים. צמודים אחד אל השני כל הזמן. אחיותיה של אילנית עסוקות במטבח והילדים שרועים על הספות בסלון ועסוקים בטלפונים הניידים.
נשמע צלצול בדלת. "אני פותחת." אמרתי לליאור שהיה עסוק בסידור השולחן.
פתחתי את הדלת ולפני עמד זוג לא מוכר. היא גבוהה ורזה והוא עגלגל ובעל כרס מרשימה. שניהם חייכו במבוכה כמצפים ממני להכיר אותם.
"שלום, שנה טובה, אנחנו ההורים של גדי." אמרה האישה, ונראתה כאילו היא מחפשת מישהו בעיניה בין האנשים שבחדר מאחורי.
"שלום, חג שמח." בירכתי את הזרים בלבביות.
ללא התראה האישה לפתה אותי בחיבוק חונק ונישקה אותי על שתי הלחיים. לפני שהספקתי להתאושש, בעלה אף הוא אחז בידי וחתם את שתי לחיי בנשיקות רטובות. זה לא היה כל כך נורא אילולא עלה מהם ריח עז, כמו מביצים סרוחות. נותרתי חסרת נשימה ועם צורך עז לשטוף את הפנים.
אמא של גדי הושיטה לי קערה, "הנה הסלט שהכנתי, זה סלט ביצים שגדי הכי אוהב. אני מכינה לו את הסלט הזה מאז שהיה קטן." אהה! אז זה הריח הנורא שהרחתי! מסריח כאילו היא הכינה את הסלט כשגדי נולד.
"תודה." אמרתי בחביבות, "את יכולה לשים על השולחן?" והצבעתי לכוון החדר.
הוריו של גדי פנו לעבר שולחן החג ובדרך התחבקו והתנשקו עם האורחים שהגיעו לפניהם. מי זה גדי? אולי בן דודה של אילנית שהגיע מוקדם יותר. הוא בא עם שלושה חברים ושני כלבים, שמתרוצצים בין האורחים ביחד עם הכלב והחתול של אילנית. הכלבים ריחרחו את האורחים החדשים, וברחו אל מאחורי הספה ביבבות. נראה שסלט ביצים בן עשרים שנה לא חביב עליהם במיוחד.

השולחן כבר ערוך, מכוסה במפה לבנה ועליה כלים חגיגיים, נרות ופרחים. היחידה שכבר יושבת ליד השולחן היא דודה פניה. דודה פניה היא כבת תשעים אך אף אחד לא יודע את גילה האמיתי. היא עדיין חדה כתער אך מתנהגת כאילו הזמן עמד מלכת בהיותה בת שלושים, לפני עידן הטכנולוגיה.
"דודה פניה, למה את לא מצטרפת לצעירים על הספה?"
"אני כמו אוויר בשבילם. הם כולם עסוקים בטלפונים. אפילו לא התקשרו להגיד לי שנה טובה"
"למה שיתקשרו? כולם כאן ומאחלים לך שנה טובה באופן אישי"
"ותראי את הלבוש שלהם, ממש מעליב. לא יכלו ללבוש משהו חגיגי? ג'ינס וחולצה שרואים דרכה את החזייה? אמי תמיד אמרה שמי שהחזייה שלה מציצה מהחולצה היא זונה. בחג צריך ללבוש חולצה לבנה מכופתרת ומכנסיים כחולים מגוהצים – זה חגיגי…"
"דודה, את יודעת שהיום אלה הבגדים החגיגיים. הם לובשים את הג'ינס שהם הכי אוהבים. ככה זה היום"
פניה תמיד מלאת טענות. הדור הצעיר לא נותן כבוד, אף אחד לא לובש בגדים חגיגיים ולטלפון אין צליל חיוג. איך אפשר לדבר ככה? למרות זאת פניה ממשיכה במנהגיה כבעבר. במפגשי החג היא תמיד מביאה הפתעות לילדים שכבר גדלו. הצעיר שביניהם כבר בן עשרים, אבל היא מביאה לכולם מתנות קטנות וחפיסות שוקולד פרה. בשנים האחרונות אני אוספת את השוקולד שנזנח בסיום הארוחה, ומשתמשת בו להכנת עוגות במשך כל השנה. היום נקנח גם במוס שוקולד שהכנתי מהשוקולד שפניה הביאה לליל הסדר הקודם.
אמא של גדי התקרבה אל השולחן בפנים מודאגות.
"ראיתם את גדי וגלית?"
"את גדי אני לא מכירה" אמרה פניה, "אבל הנה גלי. קוראים לה גלי, לא גלית, בתו של ליאור."
גלי התקרבה לעברינו ותומר בעקבותיה.
"שלום, אני אמא של גדי" אמרה אמא של גדי ושוב חיבקה את גלי. "איפה גדי?" ונעצה מבט חודר בתומר.
גלי ענתה בהיסוס "לא ראיתי אותו, אולי הוא יצא לעשן." על פניה מבט תמה, לוכדת את עינו של תומר בשאלה, אך הוא מושך בכתפיו בתשובה.
פניה הזדעזעה "גדי מעשן? שלא יעז להכנס לכאן עם סיגריה. מה זה הדור הזה? חושבים שאפשר ללבוש ג'ינס, לדבר בטלפון כל היום, לגלוש בפייסבורד ולעשן? אמא של גדי! את חייבת להבהיר לו איך עליו להתנהג!"
אמא של גדי הסמיקה וענתה בקול שקט "לא ידעתי שהוא …"
"כולם יכולים לגשת לשולחן" הודיע ליאור. תודה לאל שהשיחה המביכה הזאת הסתיימה.

התברר שחסרים שני מקומות סביב השולחן. ליאור פנה לערוך שני מקומות נוספים על השולחן הארוך, העמוס אוכל ויין. " חסר מקום נוסף עבור גדי" אמרה אמא של גדי.
"אל תדאגי, כשגדי יבוא נדאג לו למקום" הבטיח ליאור.
אבא של גדי התיישב ושאל "אוכלים?"
"עוד מעט" ענה ליאור, "קודם מחלקים הפתעות לילדים." ואבא של גדי נרדם והתחיל לנחור בקצב.
פניה התחילה לארגן את טקס ההפתעות שלה. "כולם לכבות פלפונים!" הכריזה.
אמא של גדי, שישבה על יד פניה, הייתה באמצע החיוג והתעלמה ממנה.
"אמא של גדי! אני ביקשתי לכבות פלפונים. זה המנהג כאן. פעמיים בשנה חוגגים ללא טכנולוגיה. מדברים אחד עם השני ושרים שירי חג. תני לי את הטלפון שלך. אחזיר לך אותו בסיום הערב". אין ספק שהייתה מורה בעבר.
"אבל גדי…" דמעות עלו בעיניה של האם המודאגת.
"אל תדאגי, הוא תיכף יגיע. בטח רק מתעכב לרגע"
אמא של גדי לא נראתה מפוייסת, אך נאלצה להניח את הטלפון שלה בידה המושטת של פניה. בזווית העין ראיתי שני צעירים שמיהרו לסיים את השיחות מתחת לשולחן ולשים את הטלפון על שקט, לפני שפניה תחרים גם להם את הטלפון.
פניה הניחה שקיות עמוסות על השולחן.
"בואו נתחיל עם השוקולדים. לכל הילדים." הצעירים נאנחו. שוב שוקולד לבישול…
"השנה לצערי לא הבאתי שוקולד פרה" כולם נדרכו והביטו בציפייה בפניה כלא מאמינים ששינתה את מנהגיה.
"לא תאמינו, אבל כשהגעתי לסופר לקנות את השוקולד, המדף של שוקולד פרה היה ריק! הסתכלתי סביב וראיתי את שכנתי לאה מהבית זקנים, זה שקוראים לו עכשיו בכל מיני שמות יפים כמו נאות מרגוע או דיור מוגן, מתקדמת לעבר הקופה עם עגלה מלאה בשוקולד פרה. מייד רצתי אליה ודרשתי שתחזיר את השוקולד. התחלתי לאסוף חפיסות מהעגלה של לאה, אבל היא הייתה זריזה וחטפה לי אותן בחזרה ורצה עם ההליכון לכיוון הקופה. חוצפנית! הרי אני זו שסיפרתי לה על המנהג שלי מזה חמישים שנה! שתתבייש לה, לקלקל לנו כך את המסורת! ואז ניגש אלי מנהל הסופר ודרש שאצא מהחנות! אותי הוא מגרש ולא את לאה! שיתבייש לו! למזלי עברה שם גלית החמודה, ילדונת שמתנדבת בבית האבות והציעה לי את עזרתה."
"גלית? של גדי?" אמא של גדי ניסתה למצוא שמץ של הגיון ודחפה מרפק לבעלה הנוחר.
"לא, זאת שכאן היא גלי, לא גלית. בסופר גלית" הסבירה פניה כמו לילד קטן. אמא של גדי הנהנה, אך לא נראתה מרוצה כלל.
אבא של גדי פקח חצי עין, "אוכלים?"
"עוד מעט, אחרי הברכות" אמר ליאור, ומייד התחדשו הנחירות.
פניה המשיכה. "ואז, לא תאמינו מה קרה. נכנסתי לחנות שבה אני קונה את ההפתעות כבר שלושים שנה, ושוב, כמו בסופר, המדפים ריקים! מייד חשדתי בלאה הבוגדת הזאת! גנבת מנוולת! איך היא מעיזה לחקות אותי! הרי הנכדים והאחיינים שלה כבר בני שלושים וחמש! רצתי לקופה וראיתי את לאה משלמת עבור כל ההפתעות. ניסיתי לסחוב כמה הפתעות מהסלסילה שלה אבל היא הקימה קול צעקה ומנהל החנות סילק אותי בטענה שאני גורמת למהומה".
כולם התחילו לצחוק. "מה, לא נקבל מדבקות ופסלונים?" נשמעו טרוניות מלוות בפרצי צחוק מסביב לשולחן, ובעיני הצעירים היה שביב תקווה שההפתעות השנה יהיו משודרגות.
"זה לא הצחיק אותי בכלל!" נזפה פניה, אך בכלל לא נראתה כועסת, "אני מאד מקווה שלא תתאכזבו מההפתעות, אבל השנה לא הבאתי את ההפתעות שהייתי רגילה לחלק".
"לא נורא, אל תצטערי שלא הבאת לנו צעצועים" נשמעו קולות שניסו להישמע רציניים מסביב לשולחן, "גם אנחנו כבר גדלנו".
"זה מה שגלית אמרה." פניה הודתה, והוסיפה עבור אמא של גדי בלי שנשאלה "גלית, לא גלי שלנו." אמא של גדי שוב הנהנה בראשה אך עדיין נראתה מבולבלת.
"אחרי שסיפרתי לה שהילדים כבר עברו את גיל עשרים וחמש, גלית לקחה אותי לקומה השנייה לחנות מהממת!
'שדירת האוכל'". הקהל סביב השולחן נהייה מרותק לפניה בציפייה. "היו שם המון כלי אוכל, מחבתות, סירים, תבניות לאפייה, אביזרים משונים והכי מעניין התבלינים והתה. איזה ריח מהמם בחנות. גלית אמרה שהצעירים היום אוהבים תה. לא התה עם הלימון שאמא שלי נתנה לי כשהייתי חולה. כל מיני טעמים מוזרים שאף פעם לא הכרתי. אפילו הכינו חבילות מתנה קשורות בסרטים צבעוניים, שיתאימו לילדים.
"ואז גלית הראתה לי מדף מלא בשוקולד מכל מני סוגים משונים, משוויצריה. מה הם יודעים על שוקולד בשוויצריה? כמו שאמא שלי הייתה אומרת, זה בטח חתיכת דרעק. אני מתנצלת, זאת לא האיכות שהרגלתי אתכם אליה, אבל השנה נסתפק בזה". והיא הוציאה מהשקית חפיסות של שוקולד שוויצרי משובח, שוקולד חלב ומריר, עם אגוזים וממולא בנוגט. פניה חילק את החפיסות לכל הצעירים המופתעים.
"אף אחד לא פותח את השוקולד לפני האוכל, שלא תאבדו את התיאבון!" הכריזה פניה. כולם נאנחו שוב ושקעו בכסא. למרות האיסור, תומר הוציא ריבוע קטן והגיש לגלי מתחת לשולחן. פניה הבחינה בו ולכדה את עיניו, חיוך קטן על שפתיה. משהו משתנה באישה הקשישה. בשנים קודמות בוודאי הייתה מחרימה את השוקולד ללא כל היסוס.
"בבקשה אמא של גדי, תני לגדי את החפיסה כשיגיע" הושיטה פניה את השוקולד המשובח במאור פנים.
"ועכשיו ההפתעות." פניה הוציאה המון חבילות של חליטות תה ממגוון סוגים ואביזרי מטבח קטנים, מגבות מטבח רקומות, מלחיות בצורת פסלונים של חיות וקופסאות מקושטות לתבלינים. " כל אחד יכול לבחור מה שהוא אוהב. שנה טובה ומתוקה, ילדים".
הילדים היו מאושרים. גלי נישקה את פניה ואמרה "תודה פניה. השנה שיחקת אותה. אתן לך לטעום תה רימונים אחר כך עם הקינוח."
נשמע צלצול בדלת. "זאת בטח גלית. הזמנתי אותה לבוא אחרי ארוחת החג בביתה" אמרה פניה.
ליאור פתח את הדלת לגלית ובן זוגה ומיהר להוסיף עוד שני מקומות על יד השולחן.
"באתם בדיוק בזמן," אמרה פניה "בדיוק חילקנו את ההפתעות. קחו לכם. חג שמח, ילדים. גדי, אני שמחה שהגעת. אמא מאד התגעגעה אליך. העיקר שהפסקת לעשן."
"לעשן?… אמא מה אתם עושים פה? חיכינו לכם אצל גלית מעבר לרחוב!"
"גדי?? גלית??" מלמלה אמא של גדי, כלא מאמינה שיש הסבר לכאוס שמסביבה. היא קמה ממקומה, ונגשה לעברם בהיסוס. "גלית?"
"כן, נעים מאד להכיר אותך סוף סוף, מאד ציפיתי לפגוש אתכם." אמא של גדי נאנחה אנחת רווחה וחיבקה את גלית בחום.
אבא של גדי התעורר פתאום "היי הילדים הגיעו, אוכלים?"
"כן." אמרה אמא של גדי, שבבת אחת הרגישה בבית "הארוחה כבר מתחילה. תראה גדי, הבאתי את הסלט שאתה הכי אוהב!" אמרה בגאווה.
"לא, אמא" גדי התחלחל "את יודעת שאני לא אוכל את הסלט הזה מגיל שנתיים! אולי ניתן אותו לכלבים?"
שוב הכלבים מיהרו להסתתר מאחורי הספה ביחד עם החתול.

פניה קרנה מאושר. "אני לא יכולה לחכות לספר ללאה עד כמה הצלחתי. היא חברתי הטובה ביותר!" והיא הוציאה סמרטפון מהתיק…
"מה זה פניה? קנית סמרטפון?"
"בטח! גלית עזרה לי. אני מתכתבת עם לאה בפייסבורד כל יום אחרי שנת הצהריים. ילדים, בואו נצטלם. זה מגניב! לא צריך להדפיס את התמונות, אפשר לראות אותן מתי שרוצים בטלפון ובמחשב. אחרי הארוחה אשלח לכולם את התמונות ותעשו לי לייק. חג שמח לכולם, לחיים!"
"לחיים!"
"שנה טובה ומתוקה לכולם. ואמא של גדי, אל תשכחי לאשר לי חברות בפייסבורד, כדי שנוכל להזמין את כולכם בחג הבא"