סיבה לתקווה

אני מפחדת,
חשוך פה וחנוק,
אני לא יכולה לצאת מפה,
מהמבוך,
אני רצה , אסור לי להפסיק לרוץ,
עד שאני יראה את האור,
אם אני יראה,
אסור לי לוותר,
אני צריכה להמשיך,
אבל כואב לי ,
הרגליים כואבות, קשה לי לנשום, ואני לא יודעת לאן לרוץ,
אבל אני ממשיכה לרוץ,
אסור לי להפסיק לרוץ,
נהיה יותר חשוך, אני כבר לא מרגישה את הכאב ברגליים, אני לא מרגישה אותן,
אבל אני ממשיכה לרוץ למרות שאני לא יודעת לאן ,
הכאב הקר והצורם שבגרוני מתחזק כל צעד וצעד, כל נשימה ונשיפה.
אני רוצה להפסיק לרוץ,
אין לי למה לרוץ,
אני לא רואה אור,
אני לא מרגישה את הכאב,
אין לי תקווה.
אני כבר לא פוחדת,
התרגלתי לחושך,
לכאב שבגרון,
והאי תחושה ברגליי וידיי ,
התחלתי לאהוב את החושך שעטף אותי וערפל את המציאות,
לאט לאט הפסקתי לרוץ ולבסוף נפלתי ארצה,
נשכבתי על האדמה שלא הייתה קרה ושלא הייתה חמה והסתכלתי למעלה,
אל מה שנדמה לי שהיה שמיים שחורים ללא שמץ לירח או כוכב,
אני לא יודעת אם עפעפיי היו פתוחים או סגורים,
האם זה משנה?,
בכל מקרה מה שראיתי היה חושך,
ואם לומר בפשטות: שחור.
השחור שבלע אותי והעלים אותי.
לאט לאט אל האדמה שלא הייתה קרה ולא הייתה חמה.