חצי רגל באדמה – פרק 58

ברגע הראשון הייתי בטוחה שפרסי מת. הוא שכב על הקרקע ולא זז והיצור המוזר ההוא עמד מעליו ונשף אש באוויר. אבל לא נראה שהוא מעוניין להרוג את פרסי. או שהוא כבר הרג אותו.
ואז, כמו על פי סימן, הוא הסתובב, שאג והסתער לכיווני.
אני מתביישת להודות שהסתובבתי ורצתי. פחדנית שכמותי.
היצור זינק ואני זינקתי הצידה במהירות וטוב שעשיתי ככה כי אם הייתי נשארת באותו המקום הייתי נמחצת תחת משקלו של היצור שעכשיו התיישר על רגליו ושאג.
"מה אתה בכלל?" צרחתי בתחושת זעם על כך שאני בורחת ושלפתי את החרב שלי מהנדן, "מי שלח אותך? גאיה?"
היצור נהם שוב וירק אש, התחמקתי במהירות והסתערתי.
שיספתי את ראש העז שהתגלגל על הדשא לצידי (איכס) והנחש מאחור לחשש בזעם. האירה שוב ירק אש וגל חום הִכה בפניי וגרם לי למעוד לאחור.
הידקתי את האחיזה בחרב ותקפתי שוב. התכוונתי להיפטר גם מהנחש אבל מסתבר שהייתי צפויה מדי כי הנחש לחשש והכיש לפני שהספקתי להגיב. השיניים שלו ננעצו בזרוע הימינית שלי ומשהו התחיל לזרום בוורידים שלי. נסגתי לאחור ואחזתי בידי בכאב. העברתי את החרב ליד שמאל, שללא ספק הייתה היד החלשה שלי, ותקפתי שוב.
הירד שלי צרבה ולא הצלחתי להילחם בראש האריה יורק האש או בנחש המוזר לאורך זמן. יכולתי להרגיש את הדבר שהנחש הזריק לתוכי מבעבע מפנים ושורף אותי. ככל שלחמתי יותר שדה הראייה שלי היטשטש. התרכזתי והתכוונתי לשטוף את הדבר המכוער הזה אבל ראש האריה הפריע לי להתרכז בכל פעם כשנשף עליי אש וגרם לי לאבד ריכוז.
"לעזאזל איתך!" קראתי בכעס והכיתי שוב, ראש הנחש נפל על הקרקע בלחשוש אחרון. האריה הביט בי בכעס, כאילו הרגתי את שני החברים הטובים שלו.
אולי זה באמת מה שעשיתי.
"סליחה באמת!" קראתי כשהיצור נהם עליי שוב, "אולי אני אוותר ואתן לך להרוג אותי? מה אתה אומר?"
היצור, שכל מה שנשאר ממנו היה גוף עז וראש אריה, שאג שוב ועכשיו נראה כמעט מחייך.
הוא ירק אש ושרף דשא מתחת לרגליי כשקפצתי לאחור. אבל כשהתכוונתי להתרומם מהכריעה הרגשתי את רגליי נצמדות לקרקע. משהו משך אותי פנימה והחזיק בי.
"לא עכשיו.." מלמלתי והרמתי עיניים לעבר היצור ששאג בהנאה. הוא התקרב עוד קצת ועכשיו פסע באיטיות, כאילו המוות שלי כבר מובטח.
הוא שאג שוב והתחיל לעלות לי על העצבים כשניסיתי להתרומם שוב. "לך לעזאזל!" קראתי בתסכול כשלא הצלחתי לקום שוב. האדמה פשוט החזיקה בי.
היצור עמד סנטימטר מעליי וחשף שיניים בהנאה צרופה.
התכוונתי להצטרף אל כמה מהחברים שלי שם למעטה כשגל מים אדיר שטף את היצור לצד השני של המדשאה. פרסי נעמד על רגליים כושלות במרחק מה ממני וחייך אלי.
"איזה כיף" הוא חייך, "ראית?"
חייכתי והצלחתי סוף-סוף לעמוד על רגליי. "ראיתי" הנהנתי.
היצור הסתער אבל פרסי שיסף אותו בחרבו ומה שנשאר מהיצור שאג בפעם האחרונה והתפורר לאבק צהוב ומגעיל.
הבטתי בשמיים ואז בפרסי. "כדאי שנזוז" אמרתי
"כן, יש לנו עוד כמה שעות נסיעה" הוא אמר
נאנחתי בתסכול.

"אז מה היצור הזה היה?" שאלתי כשכבר נסענו על כביש כלשהו בדרך ללוס אנג'לס. קיוויתי שנגיע מהר. היד שלי עדיין צרבה למרות ששתיתי נקטר ועדיין הרגשתי את השיניים הקטנות של הנחש ננעצות בבשרי.
"כימרה" פרסי אמר וסטה מהכביש לכביש צדדי, "יצור מעצבן"
"נלחמת בו פעם?" שאלתי בשקט והבטתי במפרק כף היד שלי, היא הפכה סגולה וחומה.
"כן, פעם אחת" פרסי אמר ולרגע הביט בי, "מה קרה ליד שלך?"
"כלום" אמרתי והסתרתי את ידי מאחורי גבי, לא רציתי שפרסי ילחץ או משהו. "סתם.. חתך"
הוא הנהן ואז המשיך לנהוג.
נסענו, אנחנו לא ממש יודעת כמה זמן. נרדמתי אחרי כמה דקות כשלא היה משהו מעניין בנסיעה.
כשהתעוררתי, פרסי חנה בתחנת דלק וראיתי אותו בתוך החנות הקטנה הזאת, מביא כל מיני דברים.
פתחתי את הדלת.
אחר כך יצא לי לחשוב לעצמי, 'למה לא נשארת באוטו?' אבל עד שחשבתי על זה כבר היה מאוחר.