חצי רגל באדמה – פרק 57 – הפרק האהוב עלי אישית מכל הספר

ערבבתי בעדינות את הקפה שלי עם כפית, בוהה באדים מתערבלים בתנועה סיבובית מעל כוס הזכוכית שלי.
בדרך כלל אני לא שותה קפה, אבל החלטתי שהקפה יעורר אותי, וגם יתאים לאווירה הכללית שלי. הבטתי החוצה, דרך החלון השקוף של בית הקפה, אל השמש. אם מזג האוויר היה נענה לרגשות שלי, סביר להניח שבית הקפה היה מוצף עכשיו ממבול של גשם חזק. פתחתי את התיק שלי, כדי לוודא שמר ברונסי והספר שלי בפנים. כרגע, שניהם היו הדבר הכי חשוב שנשאתי איתי לעבר הסטיקס, מסע שאולי יהרוג אותי, ואני לבד. כמו מטומטם השארתי את עצמי לבד.
הרכנתי את הראש שלי על השולחן, והקפה כמעט נשפך.
"קרה משהו?" שאל קול נשי נעים.
הרמתי את הראש שלי, וראיתי אישה בעלת שיער שחור ארוך, עם גומות חן חמודות. עיניה נצצו בנועם, והחיוך שלה השרה ביטחון. היא הייתה לבושה במדי בית הקפה, עם חולצה ומכנסיים שחורות, ומעין חצאית שחורה. באדום, הופיע שם בית הקפה על דש החולצה שלה. היא הייתה בערך כבת עשרים. היו לה נמשים ששיוו לה מראה של נערה שלא התבגרה לחלוטין. רק מאיך שהיא חייכה אלי, השתכנעתי שהיא בן אדם טוב.
"אני סתם מדוכא" מלמלתי.
היא התיישבה בכיסא שלידי.
"אתה רוצה לדבר?" היא שאלה "אני יכולה לנסות לעזור."
"אני פשוט עשיתי שתי טעויות טיפשיות ואני כל כך מתחרט עליהם, ואני בטוח שאכזבתי את אמא שלי, ואת כל החברים שלי." אמרתי. נזהרתי שלא לפלוט שום דבר על חצויים. אם זו סתם בת תמותה, או אולי מפלצת שעדיין לא עלתה על הריח שלי.
היא החזיקה לי את היד. היד שלה הייתה חמימה.
במצבים אחרים, הייתי לוקח מהר את היד אלי, והולך. אני שונא שנוגעים בי, אבל הייתי כל כך נואש שהעדפתי שלא לעשות דרמות.
בכל זאת הערתי לה :"את נוגעת לי ביד."
החיוך שלה התרחב, ועם זאת, היה נדמה שהחיוך הוא דבר טבעי בשבילה.
היא הטתה את הראש שלה, בצורה חמודה למדיי, ויישרה אלי מבט עם עיני השקד האפרפרות-ירקרקות שלה.
"אתה באמת חושב שאכזבת אותי?" שאלה האישה.
בהיתי בה במבט חשדני. הייתה לי תקווה בראש, אבל החלטתי שלא לחשוב עליה בכלל, לא לצפות לשום דבר ואז לא להתאכזב, ואולי גם להיות מופתע לטובה.
"אתה יודע מי אני" היא אמרה.
שמתי לב שבית הקפה התרוקן. אפילו המלצרים הלכו משם, לאיזה חדר צדדי.
"לא" שיקרתי.
"זה בסדר, לא הייתי מצפה שתזהה אותי, אחרי הכל, נטשתי אותך כשהיית רק בן חודש וחצי." היא אמרה.
כן, עכשיו הייתי כמעט בטוח מי זו, אבל שמרתי על שתיקה.
"תומאס, אתה מזהה אותי" היא אמרה בחיוך.
"גאיה?" שאלתי בקול קנטרני.
הייתי בטוח שהיא תזעף, או משהו בסגנון, אבל החיוך שלה רק הפך לעצוב יותר.
"אני נשבעת בנהר סטיקס שאני אמך" היא אמרה לי.
"גאיה היא אמא אדמה, במובן מסוים היא אמא שלי, אז אני עדיין לא מאמין." אמרתי לה.
היא חייכה חיוך רחב.
"אני נשבעת בנהר סטיקס שאני אתנה, אלת החכמה והמלחמה, ואמא שלך." אמרה האישה.
שום דבר לא קרה, אז ידעתי שאני יכול להאמין.
"אמא" לחשתי "אכזבתי אותך כל כך."
"לא אתה לא, אל תייחס לי תחושות" היא אמרה.
"אז מה את מרגישה כלפיי?" תבעתי לדעת.
"אני גאה בך" היא אמרה.
"כן, אני משוכנע, זה לא אחד מהמשפטים שאומרים ההורים בשביל לשפר את הדימוי העצמי של הילד שלהם?" שאלתי אותה.
"לא" היא אמרה "עוד לא היה משהו שהיה אמיץ מספיק בשביל לרדת לסטיקס כדי להפר שבועה."
"אז מה גבורה כאן?" שאלתי "לא הייתי צריך להישבע לה אמונים מלכתחילה."
"זה רק בגלל שלא ידעת" היא אמרה.
"היא עצמה אמרה שהבורות הרגה יותר אנשים מאשר הרוע, ועכשיו אני גם מבין למה היא התכוונה." אמרתי "כמעט הרגתי את אמה."
המבט של אתנה היה נראה עצוב.
"גאיה תנסה לדאוג לכך שאתה, פרסי ואמה תפגשו, ואתה תהרוג אותם. היא תדאג שלא תצליח לרדת לסטיקס, אבל היא עדיין לא יודעת לאן פנייך מועדות, אבל זה רק עניין של זמן. אתה חייב לעשות זאת במהירות."
"אבל איך?" שאלתי "אני לא מסוגל לעשות כלום."
"באמת?" שאלה אתנה בחיוך "אתה זוכר שנסעת עם אבא שלך למטרהורן?"
"בוודאי" אמרתי.
"תצטט לי את מה שהמדריך אמר" היא אמרה.
מצאתי את עצמי מספר לה מילה במילה את כל מה שהמדריך אמר.
"אתה מבין שאתה זוכר את זה כבר הרבה מאוד זמן?" היא שאלה.
"אבל זיכרון לעולם לא יעזור לי כמו שכוח פיזי יעזור" אמרתי, ואז קלטתי כמה שהמשפט הזה טיפשי לאמירה, כשאתה מדבר עם אלת החכמה.
"אז לזה יש לי פתרון." אמרה אתנה.
לא היה נראה שמשהו קרה, אבל אז הרגשתי מעין עקצוץ מלמעלה, וראיתי את סמל הינשוף, אותו ראיתי לפני שלושה ימים, במחנה.
"הכרת בי בפעם השנייה?" שאלתי "מה זה אומר?"
"כאשר אל מכיר בבנו בפעם השנייה, זה מראה את העובדה שהוא נותן לו את ברכתו, למעשה, עכשיו, אתה יותר אל מאשר חצוי, אני בטוחה שתדע לגלות את יכולותיך החדשות, ואני יודעת שאתה תדע איך להשתמש בהן." אמרה אתנה.
"אבל…" התחלתי.
"ודרך אגב, אני הייתי ממליצה לך שלא לשתות קפה, הקפאין לא כל כך טוב למוח ההיפראקטיבי שלך." היא אמרה.
"זה בסדר" אמרתי בעגמומיות "גם ככה לא תכננתי להפוך את זה להרגל קבוע."
אתנה חייכה, ובמילים אלו התפוגגה, והשאירה אותי לבד בבית הקפה, עם כוס קפה קרה, ומחשבות מבולבלות.