סבסטיאן פרק 6

זה היה יום שני בבוקר כשהמורה הזכירה על יום פעילות התלמידים.
"אתם יכולים לבחור בהצבעה איזו פעילות כיתתית שבא לכם בשעות הלימודים או אחריה, ואנחנו צוות המורים נהיה שם לעזור."
סבסטיאן הקשיב, אוזניותיו הלבנות היו מוטלות בכיסו כעת.
יד אחת הורמה באוויר. סבסטיאן לא יכל שלא לשים לב כי מדובר בנער ההוא משיעור ספורט.
"בבית ספר הקודם ממנו באתי היה נהוג לערוך יום הפחדות שנתיות." משך את תשומת לב כולם.
הייתה בו כריזמה והוא הקרין נאמנות ערכית גבוהה. כשדיבר היה ניתן להבחין שהביך אותו מעט לדבר כשכולם נועצים בו מבט.
"זה פשוט." הבטיח, "נפגשים אחרי בית הספר כשיורד הלילה בקבוצות. הקבוצה שמפחידה הכי הרבה תלמידים מנצחת."
חמישה עשר ידיים הורמו לאוויר. ואז עוד עשרה. כולם היו בעד ההצעה הזו. סבסטיאן הבחין כי הילד בעל המשקפיים מחוויר, מפחד כנראה להשתתף.
"אדווין, אני אהיה אתך." סילביה פנתה אל הנער החושש.
"באמת?" פניו הוארו בשמחה.
"בטח." חייכה ברכות.
שלושת חברותיה שישבו בסביבתם עיקמו את האף אבל לא אמרו מילה.

מאוחר. סבסטיאן הגיע מוקדם להתקין את המלכודות שלו כשחיוך זומם על פניו. זה יהיה כיף בלי שום קשר לשום דבר. הוא לא מאמין שהוא פספס הזדמנויות כאלה עד עכשיו, הוא היה מת לקבל אישור לגרום לכמה אנשים להשתין בתחתונים בלי שהם יהיו יכולים להתקשר למשטרה.
הוא שמע רעש לפתע, והתחבא מאחורי סוף המסדרון.
"רואה? זה לא כל כך נורא אדווין." צליל קולה המנחם נשמע היטב.
"אבל אני פוחד מהחושך." אדווין כמעט ילל.
סבסטיאן נזהר לא לפרוץ צחוק קצר. הוא במצב רוח טוב היום.
הוא יצא מהמחבוא.
"אה!" אדווין כמעט צווח.
המשקפיים שלו נחתו על הרצפה והוא התכופף לנסות לאתר אותן.
"היי, זה היה לגמרי לא הוגן מצידך. בייחוד כשהמשחק עדיין לא התחיל." סילביה נזפה.
"לא עשיתי שום דבר מפחיד." משך בכתפיו. "זו לא אשמתי שעמדתם בדיוק איפה שרציתי ללכת."
"אה!" עכשיו הצרחה הייתה רמה ונוראית יותר, כשג'רמי דרך על אחת המלכודות שהעיפה בובת וודו לתוך הפרצוף שלו.
סילביה העניקה מבט יותר כועס.
"רק כמה מלכודות שלמדתי להכין באינטרנט כדי שיהיה יותר מעניין." הסביר בענייניות.
לפתע נשמע מהכרוז מוזיקת הלווין מפחידה. אדווין כמעט הפסיק לנשום.
"כיוונתי את זה לשעה בה כולם אמורים להגיע,"
סילביה לא יכלה להאמין שהוא משקיע בזה כל כך הרבה.
"עכשיו מהר בואו נתחבא." אמר והתחיל ללכת.
"הכול תחת השגחתך, אה?" סילביה הזדעזעה.
"הו, אין לך מושג." זמזם נהנה.
"חולני." מלמלה בכוונה בקול מעט יותר רם.
היא הסתובבה להחזיק את ידו של אדווין כשסבסטיאן הסתובב להביט בהם לאחור. עיניו נתקלו בידיים המשולבות, אבל הוא רק המשיך ללכת לאחר מכן אל עבר ארון החשמל הגדול וכיבה את כל האור.
אדווין בלע את רוקו בעגמומיות. הדבר הבא שהבחין בו היה הידיים הקפואות כקרח שנגעו בפניו מאחורנית. הוא צרח לקול צחוקו המשתולל של סבסטיאן.
"תרגע, זה טריק ידוע אחרי הכל." סבסטיאן הסיר מידיו את הכפפות הלבנות שבילו במקפיא שעה קודם לכן והדליק במצית את הנר הגדול שהיה לו ביד.
"ככה פחות יפחידו אותנו." הסביר.
הייתה דממה.
"אתם חושבים שבכלל מישהו הגיע עדיין?" נמלא חשש קטן בליבה, "אני לא שומעת אף אחד."
סבסטיאן הרגיש בפחד שלה.
"הו, הם יגיעו. וכשהם יגיעו נדע זאת על פי מספר הצרחות שנשמע." הסביר, "קדימה נמשיך ללכת."
והשניים לידו משכו את צעדם קדימה בחוסר רצון מה.
עברו עשר דקות עד לצרחה הראשונה. שערותיו של אדווין סמרו.
"טוב, זו נקודה אחת לנו." ציין סבסטיאן.
"אתה מתנהג כמו תינוק שנתנו לו צעצוע."
הוא צחק, "אני אכן נוטה להרגיש כך לפעמים."
היא השיגה את צעדיו מעט שוכחת מאדווין בטעות.
"למה אתה נהנה כל כך לגרום לאחרים לפחד?" שאלה אותו, " לא נתנו לך מספיק חום ואהבה בבית?"
הוא נעצר לרגע. אחר מלמל משהו על שירותים ונעלם. היא הסתובבה לאדווין וחזרה להחזיק לו את היד בדממה.
עבר רגע ואז עברו הרבה רגעים. הם פשוט עמדו שם וחיכו. כעבור רגע הם שמעו צליל של צעדים מכיוון גרם המדרגות והסתובבו להביט בו. לא היה שם אף אחד.
"נראה לך יש שם מישהו?" אדווין גמגם מפוחד.
סילביה מצמצה פעמיים כדי לראות בחשיכה. כלום.
שקט לכמה שניות. אחר עוד צעדים.
"מה?", מלמל בפחד, כשלפתע הגיח משם אור. משותקים הם הביטו בצל המגיח.
עיניהם התרחבו. זו הייתה נערה עם שיער שחור ארוך שכיסה לה את הפרצוף עם כותונת בית משוגעים. אדווין הרגיש מזועזע וקפוא מכדי לצווח. הגרום של סילביה היה יבש מידי אך ציפורני הפחד חדרו בבשרה.
הילדה התקדמה לעברם, בלי עיניים או פרצוף מזוהה. הם הלכו אחורנית בלי לשים לב כמעט, כשידה הלבנה כיבתה את הנר.
חושך מוחלט.

רגליהם נוקשות בקצב ברצפה הקרה שלפתע התמלאה בחומר דביק. הם המשיכו בכל הכוח שומעים את קצב נשימותיהם הקולני מתגבר. המוח זועק לחמצן, לא כי אין אוויר, אלה כי הפחד אכל וגזל את כל מה שהיה, בייחוד כשהבינו שהחומר על הרצפה שיצא מחדר בי13 היה… אדום.
סילביה החליקה, וזוג ידיים תפסו בה מאחור. היא הבחינה בשיער שחור וקוטונת משוגעים. למרות כל טיפת כבוד עצמי שהיה לה, היא צרחה.
"תרגעי, תרגעי."
אבל הוא לא רצה שהיא תרגע, הוא נהנה לדעת שליבה הקטן פועם יותר מידי כעת, בזכותו.
היא רצתה להתאבד כשפניו מלאות הסיפוק העצמי התגלו לעיניה.
הירוק בעיניה זהר מפחד. הוא התענג על זה.
ללקח לה רגע להירגע.
"אבל היית איתנו." התנשפה בזעם, "בקבוצה שלנו."
"לא, לא." לא הסכים איתה בעדינות. "אני באתי לכאן בקבוצה עם עצמי."
היא רצתה לתפוס בגרונו ולמחוץ.
"הדם?" שאלה.
"מזויף." משך בכתפו.
"אתה נוראי."
"כך אומרים." הסכים.
"איפה אדווין?" לפתע קמה מבולבלת. "אוי לא." מלמלה.
היא התחילה לרוץ וסבסטיאן התחיל משום מה לרוץ אחריה.
הם חלפו במסדרון אחר נעצרו מתלבטים לאן ללכת. אחר היא בחרה במסדרון המואר יותר לשם וודאי פנה. הם המשיכו לרוץ כשדאגה מילאה את ליבה.
כל זה קרה עד ששניהם נפלו לתוך אחת המלכודות ונכלאו בתוך רשת שהעלתה את שניהם בתוך שק כלפי מעלה.
ודווקא כשחשבה שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר… אדווין צווח.
\"מסכן קטן…\" מלמלה בעל כורחה חלש.
היה צפוף בתוך השק וזה גרם לה למבוכה קלה.
הם נשארו בתוך השק דוממים עד שמישהו יבוא לחלץ אותם. הוא הביט בה בשלווה נהנה מהמצב אליו נכלאו. אחרי כמה דקות נשמעו עוד צעקות של תלמידים אחרים.
"הכנסת אותנו לעולם של טרור." מלמלה בזעף.
"זה לא היה קשה." תפח לעצמו על השכם.
היא נעצה בו מבט יותר מאשים ממזדהה.
"אבל יודעת," קולו רגיש ועדין לפתע.
היא נעצרה והביטה בו. הוא הרכין את ראשו קדימה ובעיניו המבריקות היה משהו שלא ראתה עד אותו היום. האם זה היה- כאב?
"אני באמת לא קיבלתי הרבה תשומת לב כשהייתי קטן."
'מה…?' הלם.
"למה אתה אומר את זה?" קולה היה מתחשב.
אך גם מלא בלחץ ופניקה מהעובדה שנראה היה שאולי רק לשנייה אחת, המסיכה ירדה. מי יודע אם זה אי פעם יקרה לו שנית?
"אבא תמיד היה בעבודה ואימא… טוב היא כבר לא חיה זמן מה." השיב.
היא בחיים לא חשבה שתרגיש משהו שדומה לרחמים כלפי האיש. אבל עכשיו הרגש היה נראה זמין כל כך.
"אני מצטערת." הרכינה ראש.
"אל." השיב. "אני מאמין שבסופו של דבר מישהו יציל אותי ממי שאני היום." צחק בעדינות כנה.
היא הרימה את ראשה להביט בו, בניסיון להבין. עיניה זהרו הפעם ממשהו שונה. משהו טוב. הוא הביט בעיניים הכל כך יפות האלה ורצה להרגיש בהן בעודן נשברות. הוא הרים את ידו להניח על מפרק ידה ברכות. דפיקות ליבה הרקיעו שחקים, ממש כאילו הצעיר באותו הרגע שהיא חשובה לו משום מה.
מה היא מרגישה עכשיו?
הוא התקרב אליה והיא הסמיקה כולה, אבל זה רק היה בשביל לנסות לקרוע את הרשת מאחוריה כעת.
"אולי את תוכלי לעזור לי." מלמל עכשיו ובעיניו מבט מטריף של תקווה.
היא לא האמינה ששמעה את מה ששמעה עכשיו. הוא כל כך יפה. והוא כל כך כנה. הוא גורם לליבה להשתולל בלי מעצורים. והוא חושב, שהיא תוכל לעזור לו? סומך עליה ובוטח בה, שם עליה את התקוות לרפא את הלב שלו?
"אני…" מלמלה ברגישות, מרגישה לחות בעיניה.
הרשת נקרעה והם יצאו ממנה.
"פתטית." השלים לבסוף.
עיניה עלו אל עיניו במהירות. רסיסים של דמעות עמדו לנתר מעיניה אבל היא נותרה איתנה.
"מה?" הצליחה להשחיל.
עיניה נקרעו לשתיים.
"את כל כך רוצה לראות את הטוב בכל אחד, מה שהופך אותך להונאה המושלמת. אחרי מה שאמרתי לך שמתי אותך במצב בו הייתי מסוגל לעשות לך כל דבר באמת. תפסיקי להיות כל כך טיפשה וליפול." הסביר הטון קר וסידר עתה את בגדיו.
היא הביטה בו רגע קצר, אחר הלכה מהמקום. ולמרות שלא נתנה לו לראות, הוא תהה אם בכתה. אבל היא תתגבר.