“רק תבואי, בואי חזרי אליי” – עונה שניה, פרק שני

עונה 2, פרק 2- תודה

"א…אתה…" גמגמתי בפחד. הרגשתי את עולמי קורס עליי. הרגשתי איך הפחד חודר לעצמותיי.
"אני." הוא אמר בקול רגוע, מה שעוד יותר הבעית אותי.
"בבקשה לא…" לחשתי בפחד. הדמעות החלו לזלוג במורד לחיי, וגופי לא חדל לרעוד.
זה הוא. הוא חזר.
"התגעגעתי אלייך, בוניטה." הוא אמר, משתמש בכינוי החיבה אשר הדביק לי.
שנאתי את כינוי החיבה הזה. שנאתי אותו.
"תעזוב אותי!" צרחתי בפחד והעפתי את הטלפון הרחק ממני. הוא התרסק על הרצפה.
תפסתי את ראשי בין ידיי וצרחתי. כל הזיכרונות הכו בי. כולם בבת אחת.
הרגשתי שאני משתגעת.
ואז מצאתי את עצמי מתקשרת מטלפון הבית, שאותו לא שברתי, אל אוראל.
***
שלוש דפיקות נשמעו על הדלת. קמתי במהירות מהספה והתקדמתי לעברה.
הצצתי בעיינית וראיתי שזה אוראל.
סקרתי אותו מעט במבטי. בכל זאת, לא ראיתי אותו ארבע שנים.
הוא הזדקן. הוא היה נראה מבוגר יותר. עיניו היו עייפות, וכמה שיערות לבנות בצבצו בשיערו השחור.
פתחתי את הדלת במהירות, ומבטו המושפל של אוראל הופנה אליי עכשיו.
"איב…" הוא מלמל וסקר אותי במבטו.
"השתנת." הוא אמר בשקט. חייכתי חיוך קטן,
"הזדקנת." הקנטתי אותו מעט.
לא משנה מה היה קורה עכשיו, כשאוראל בא, הרגשתי הכי בטוחה בעולם. הרגשתי שאין מישהו שיכול לפגוע בי, גם לא… גם לא 'הוא'.
"ייפית." הוא החמיא לי. צחקתי מעט ואז נזכרתי שהוא עומד בכניסה,
"תכנס." זזתי מפתח הדלת ונתתי לו את האפשרות להכנס.
"תודה." אמר ונכנס אל הבית. סגרתי את הדלת אחריו, ושנינו התיישבנו בסלון.
לראות את אוראל היה קסום.
לא היה משנה לי שעכשיו כבר יש לו שלושה ילדים, שהוא בן שלושים וארבע, ושהוא עם אורנה.
כל מה שנעלם חזר ברגע שהוא אמר את שמי.
"הוא חזר." אוראל אמר לאחר כמה דקות בהן שתקנו.
"כ…כן." גמגמתי, והפחד שוב תקף אותי.
אוראל לא בא בכדי לפלרטט איתי, הוא גם לא בא בכדי לנשק אותי, הוא בא כדי לשמור עליי.
"הוא השתחרר מהכלא מלפני יומיים, אני לא מאמין שהוא חזר להטריד אותך." הוא הזעיף את פניו ודפק את ידו על שולחן העץ.
קפצתי מעט בבהלה, ומבטו הכועס של אוראל התרכך.
"מה… מה שהיה במחלקה הפסיכיאטרית…" הוא התחיל להסביר, אך אני עצרתי אותו,
"זה בסדר. תמיד ידעתי שאתה אוהב אותה." השפלתי את מבטי. ידעתי שאוראל לא באמת משוגע, הוא פשוט היה באותה התקופה… משוגע עליי.
ואז הוא חזר לאורנה. ועכשיו טוב לו. ואני לא מתכוונת להרוס לו את זה.
אני לא מתכוונת לקחת אותו שוב.
אני עם אהבה סיימתי.
"למה ברחת לי?" הוא שאל לפתע בקול שבור.
"תפסיק."
"להפסיק מה?"
"להתעסק בעבר." אמרתי בקול נוקשה.
"נכון…" הוא גרד בראשו והוסיף,
"אנחנו פה בכדי לשמור עלייך, שהוא לא יעשה לך כלום."
הנהנתי במהירות והפנתי את מבטי אל השעון אשר היה תלוי על הקיר.
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, ואני הייתי עייפה.
"אני… אני יכולה ללכת לישון? אתה תשאר כאן?" שאלתי בחשש.
אוראל חייך אליי ברוגע,
"לכי לישון."
***
*נ.מ אוראל*
לראות את איב העלה בי רגשות ישנים. רגשות שרציתי להדחיק.
איב נכנסה לחדרה מלפני שעה, ורציתי להציץ ולראות מה קורה איתה.
קמתי מהספה שלה, ולפתע הרגשתי משהו קופץ על רגליי מאחורה.
הסתובבתי וראיתי כלבה קטנה.
"כלבה…? איב… מה קרה לך?" צחקתי והתכופפתי.
ליטפתי את הכלבה ושחקתי איתה מעט.
אחריי כמה דקות קמתי בחזרה והלכתי לחדרה של איב.
הדלת הייתה פתוחה, ונכנסתי לחדרה.
היא ישנה, שיערה נפל על פניה, והיא נראתה כמו מלאכית. המלאכית שלי.
הילדה הזאת משגעת אותי.
התיישבתי לצידה על המיטה וליטפתי את שיערה הרך.
לפתע הרגשתי שהיא מושכת אותי אל תוך המיטה. צחקתי ונשכבתי לידה. חיבקתי אותה אליי, והיא התכרבלה בין זרועותיי.
איב, איב, מה אני אעשה איתך?
***
*נ.מ איב*
כשהתעוררתי בבוקר, אוראל עדיין שכב לצידי.
הוא היה ער והעביר את אגודלו לאורך פניי, עד שהגיע לשפתיי.
בדיוק אז פקחתי את עיניי.
הוא הזיז את ידו מיד ואני צחקתי.
"בוקר טוב…" הוא מלמל בחוסר נוחות.
"תודה שהיית איתי הלילה, " חייכתי ונשקתי ללחיו בעדינות.
הוא הסמיק מעט, מה שלא היה אופייני לאוראל, וחייך,
"אין על מה."