ערס זה לא רק מילה, עונה שניה פרק ראשון.

נקודת מבט של דניאל:

״אמא אני לא יכולה ללכת היום לבית ספר.״ מלמלתי לתוך הכרית,
״דני, לקום! עכשיו.״ היא אמרה וליטפה בעדינות את גבי,
״אני לא מרגישה טוב.״ אמרתי ושיעול מזויף נשמע מפי,
״גם אני הייתי פעם נערה.״ אימי מלמלה וגרמה לי לחייך,
״אני קמה.״ מלמלתי ושיפשפתי את עיניי בעזרת ידי,
״מה את רוצה לבית הספר היום?״ היא שאלה אותי והזיזה שערה סוררת מעיני,
״שוקולד.״ אמרתי במהירות והיא חייכה,
״יאלה קומי אני יכין לך.״ היא אמרה בחיוך.

קוראים לי דניאל אוחיון, אני בת חמש עשרה, כיתה י׳.
אימי, אריאל מזרחי, בת עשרים ושמונה, עורכת דין, כמה אפסורדי מתעסקת בענייני משפחה.
אבי, שעליו אני יודעת פרטים מעטים כול כך, ידוע לי שקוראים לו מוראל ושאני נושאת את שם משפחתו, לא פעם ניסיתי לחפש תמונה, מקום עבודה, מקום מגורים, או כול דבר אחר שיוביל אותי אליו, הדבר היחיד שמצאתי זה חשבון פייסבוק ישן של נער שטותניק, הרבה אלכוהול, תמונות עם בנות לא חסר, בכלל.

הלכתי לכיוון השירותים שנמצאים צמוד לחדר של אמא.
שלפתי את מברשת השיניים ואספתי את שיערי על מנת שלא ירטב.
סרקתי את שיערי שהיה נראה טוב בשונה מבדרך כלל, עיני כחולות בהירות שאמא אמרה לי פעם אחרות שהן דומות בצורה מפחידה לעיניו של אבי.
יצאתי מהשירותים והתקדמתי לכיוון הארון שלי, שלפתי חולצת בית ספר ירוקה וגינס פשוט.
אספת את שיערי לקוקו מרושל ונעלתי את האולסטארס הלבנות שקניתי לפני זמן מה וירדת למטה.
״דני יום אחרון של כיתה ט' מה יש לך להגיד?״ אמא שאלה אותי שהתיישבתי ליד השולחן הגבוה ומזגתי מעט חלב על הדגנים שכבר היו שם.
״אני בכיתה י' עוד שניה.״ אמרתי וחיוך גדול התפרש על פניי,
״כפרה עליך.״ אמא אמרה ונישקה אותי על רקתי,
״אני עולה להתלבש.״ היא אמרה בחיוך,
״קחי האוכל שלך.״ היא הושיטה לי כריך ממולא בממרח חום עטוף בשקית שקופה,
״יום נעים דני.״ היא אמרה ועלתה בקלילות למעלה.

הסתכלתי על השעון שתלוי על הקיר בסלון וכמעט נחנקתי שראיתי את השעה.
״פאק מלמלתי והכנסת במהירות את הכריך לתיק.
רצתי לתחנת האוטובוס במהירות כשראיתי את האוטובוס מאחוריי נוסע במהירות.
״שיט.״ מלמלתי ורצתי מהר יותר. האוטובוס עצר בתחנה והילד היחיד שהיה שם עלה עליו, הנהג סגר את הדלת ובכך גרם ליום שלי להראות בהרבה יותר שחור.
״קו שבע צריך להגיע.״ נער בעל שיער חום מבולגן ועיני שקד זהובות אמר מאחוריי,
״מתי?״ שאלתי והסתובבתי לכיווני,
״רבע שעה, עשרים דקות.״ הוא אמר ונשען על החומה מאחור,
״צריך להגיע.״ מלמלתי ונעניתי לצידו,
״עידן,״ הוא הושיט את ידו לכיווני,
״דניאל.״ מלמלתי ולחצתי את ידו בחזרה.