The melody of my memories (לתחרות של הסופר המהולל\say something)

צעדיו נשמעו היטב, גורמים לרשרושים בדשא הירוק והארוך. שיערו החום התעופף מעט עקב הרוח שנשבה, אך לא בצורה חזקה מדי, והשמש הצהובה האירה את היום עם קרניה העדינות. זה היה יום אביבי בהיר, מבין הימים בהם הארו משכה אותו בידיו, יצאה איתו החוצה, וגרמה לו לצאת אל העולם שאז לא כל כך אהב, ולהנות מהיום המקסים.
הארו…
לא פלא שפירוש שמה הוא אביב, אם היא כל כך אוהבת אותו. היא עצמה דומה לאביב, מלבבת ויפה כמו פרח שפורח רק בתקופה הזו. הוא זכר כל פרט שלה במדויק. שיערה הארוך והמשיי, שהיה בכמה גוונים בהיר משלו, תווי פניה העדינים שנדמה היה כאילו מישהו פיסל במשך זמן רב, כך שיצאו פניה מושלמות, ועיניה האפורות, שלפעמים היה נדמה לו שהוא רואה בהן את כל צבעי הקשת. הוא זכר את מגע עורה הרך, שלא סבל מאף פגם, ואת צחוקה המתגלגל שתמיד הדביק את כולם. לפני שנה וחצי, כשהארו הגיעה לעיר שבה הוא חי, רכובה על הדרקון שלה שהיה חזק וגדול יותר מדרקונים אחרים וכהה באופן יוצא דופן, אף אחד לא הבין מה נערה עם פנים וגוף כמו שלה עושה ליד נער מגושם וחסר מזל כמוהו. אך היא עדיין הייתה שם לצידו, תומכת בו ובחלומותיו, וכולם בכל זאת אהבו אותה. ובעיקר הוא.
היא האמינה שהוא יכול לעשות את מה שהוא רוצה, שיום אחד הוא ודרקונו האדום יגיעו לתחרות הדרקונים הענקית המפורסמת, מפני שישלוט בכל כשורי השליטה בדרקון והתעופה עליו. היא הייתה היחידה שראתה עד כמה הוא אוהב את הדרקון שלו, שפגש עוד בילדותו וגדל איתו, ולא ייחסה שום תשומת לב לכל השגיאות שעשה כאשר רכב עליו, ולכל נפילותיו וכישלונותיו. היא תמיד נשארה איתו ולא התקדמה בלעדיו, למרות ששליטתה בדרקונה הייתה מושלמת, והיא הייתה הרוכבת הכי טובה בעיר, ואולי בארץ. אמנם עברה היה לא ברור וכלל צדדים אפלים, והיה משהו שונה בדרקון שלה, הם היו קשורים זה לזו והיא הייתה אנושית כל כך, אך טהורה כל כך.
הוא הלך ושר בשקט את המנגינה שתמיד נהגה לשיר בקולה העדין, היא תמיד חשבה על משהו שלא ספרה לאף אחד כששרה אותה. המנגינה הזו הזכירה לו אותה כל כך, ועכשיו הוא היה זה ששר אותה בכל יום, מחכה ליום בו שוב יפגוש אותה.
כן, הוא רצה להשתתף בתחרות הדרקונים שהעריצו בארצות רבות, ורכיבתו השתפרה בצורה מדהימה, אך הוא כבר לא ישתתף בה. לא כשחסרה לו עין אחת ויד אחת, ורגל אחת פועלת רק בקושי. היום מלאו לו שמונה עשרה, אך נראה שהרטייה, ההבעה המרוחקת והבגדים ששינה ביגרו אותו במראו בשנים רבות.
הוא המשיך ללכת על הדשא הירוק, נזכר באותו היום האביבי שהיה לפני שנה.
פרחים, שמש, צחוק, ואז…
הוא שר את המנגינה כעת חזק יותר, מנגינה מלאה בצלילים רכים, אך כאלה שפוגעים הישר בנשמה, כמו חצים, נזכר ביום האביבי ההוא שהכניס שינוי ענק נוסף לחייו. היום בו התחרט יותר מכל על כך שלמד מהי מלחמה, היום שבו איבד לנצח חלקים מגופו, היום בו הנשמה של דרקונו האדום מלא החיים כבתה, והיום בו הארו נתנה את חייה שלה, כדי שהוא ימשיך את שלו.
הוא עדיין שר את המנגינה שתמיד הייתה שרה, חושב עליה, נזכר בכל פרט בגופה, מקלל את עצמו ובטוח בכך שתישאר בליבו לנצח, ואז שירתו דעכה.
הוא הרים את ידו וסימן לו להתקרב אליו, מחייך חיוך קל שהסתיר מאחוריו רגשות רבים, רגשות שרק זה שהגיע אליו כעת יוכל להבין.
"נו, נצא לסיבוב קטן?" שאל, מביט בדרקון הכהה, החזק והגדול, שהנהן אליו.