אהבתך

הוא שידר זחיחות, החל בחיוכו ועד הצורה בה הלך לעברי.
"המקום תפוס?" הוא שואל, אך לא מחכה לתשובה ומתיישב מולי.
לא רציתי לחשוב עליו, ועצם העובדה שנאי צריכה להסתכל עליו, גרמה לליבי להצטמק.
לא רציתי לחשוב על כך שפעם, הוא היה גורם לליבי לשיר, לזמר במשך שעות מעצם העובדה שהוא חייך אליי.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת, ואני מוכנה להישבע שיכולתי להקפיא חצי מהעולם רק בעזרת הקור שבמשפט הקצר ההוא.
"לא הרבה." אומר, חיוכו כבר לא קורן במיוחד ולא זחוח, האמת שהוא נראה מעט מעורער, לא בטוח מה להגיד ולעשות.
מבטו נודד ולא לוקח לי יותר ממספר שניות בשביל למצוא לאין בדיוק הוא נודד.
אני נאנחת, אני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות.
אם הייתי מספיק שטחית בשביל להאמין שבחורים הם כל החיים שלי, הייתי יכולה להגיד לכם כי אני רואה את עברי ואת ההווה שלי, אבל עתידי עדיין לא מובטח.
"הוא לא שווה את האמון שלך, את יודעת?" הוא שואל, ומוציא אותי מהרהורי, אך לפני שאני מספיק להגיב, הוא כבר ממשיך בשלו.
"או את אהבתך." הוא מוסיף, משהו בעיניו פשוט גורם לליבי להישבר.
"מצד שני, איש מאיתנו לא שווה את אהבתך." הוא אומר, ומתחיל לקום, קולו עצוב, אך חיוך קל על שפתיו.
"איש לעולם לא יהיה שווה את אהבתך." הוא מסיים וקם, גבו כבר מופנה אליי.
"פעם, אתה היית שווה את אהבתי." אני אומרת לו, בקול חלוש, אך מסרבת להביט בפניו כאשר הוא מסתובב לעברי.
"לא." הוא אומר, אך משהו בדבריי גורם לשעשוע קל להפציע בעיניו, הוא מתכופך אליי ומלטף קלות את לחיי.
"מעולם לא הייתי שווה את אהבתך, לכן זה נגמר כך."