חלון הראווה מביט בראווה

בעודי מביט מעבר לחלון הראווה
עינני רואות בובות מוגדרות.

שדופות עם שיער ארוך ובהיר, עורן לבן כסיד, הן גם מרכיבות משקפיים מתוחכמות ומתנשאות לגובה הנכון.
את הבובות לימדו להחזיק לצידן אוגדן של ספרים שמנים ואקטואליים.
מאחורייהן עומדות כרזות של המופעים הכימ מדוברים בעיר.

הבובות הן הכל.
הן אינן מדברות או זזות. העיניים המביטות אליהן, הן אלה שגורמות לשתיקה הרועמת,
שתיקה שמריעה לקיומן.

הבובות לא עשו דבר רע לאיש.
הן נולדו ככה, וזה המזל שלהן, כך הם מאשרים.

ולפעמים בא לי לנפץ את החלון,
שעומד שם,אכול מקנאה,
מיואש מהעמידה הרבה,
אך מענג את עצמו במבט נצחי אליהן,
מבט נוקב שמאשר את יופיין.

ואני תוהה,
מה כדאי להיות –
בובה מוגדרת בחנות או צרחן, שלעולם ייקרע בין פנים החלון אל מחוץ לו, בין הרצון ולבין ההישג.
בין הטלטול הנבזה, ובין השלמות המוגדרת,
ייקרע בינו לבין עצמו.
אקרע ביני לבין עצמי.