״מכולן אותך ביקשתי״ – פרק 9

נקודת מבט זוהר:
השיחה עם לירון עזרה לי להבין כמה דברים על אליאן שגורמים לי לראות את הדברים בצורה שונה ממה שראיתי אותם קודם.
אבל כמה שניסיתי לשכוח מהריב, להמשיך הלאה, זה פשוט לא עוזב אותי.
הרצתי בראשי מספר פעמים את הריב עם אליאן ואת השיחה עם לירון לאחר מכן.
למרות הכל אני לא חושב שהיא מספיק מכירה אותי ומספיק מבוגרת כדי להגיד לי מי אני, הרי היא מכירה אותי אפילו לא עשרים וארבע שעות.
״אתם טיפשים, אתם זורקים את העתיד שלכם לפח!״ המשפט האחרון שאליאן אמרה לא מפסיק להדהד בראשי.
אבל מה אם אחרי הכל, למרות הכל היא צודקת?
הרי אני לא באמת יכול להבין אותה, אני לא באמת יודע מה זה להיות הילד המושלם, זה שכולם מצפים ממנו להגיע לתוצאות הטובות ביותר, זה שצריך תמיד להיות בשליטה ולוותר על ההנאות והרצונות שלו בחיים.
אף פעם לא הייתי כזה, אולי בגלל שלא היה מי שידחוף אותי להיות כזה. 
באיזשהו מקום אני אפילו מרגיש שאני קצת מקנא באליאן, שיש לה משפחה מאושרת, הורים שאוהבים אותה ונמצאים שם בשבילה.
מה לא הייתי נותן בשביל להחזיר את הגלגל אחורנית, לחזור לאותו לילה נורא, לאותו לילה שמאז חיי השתנו.
עשר שנים עברו, מי היה מאמין. ובכל יום שעובר זה רק נעשה קשה יותר, כואב יותר.
״מספרים עלי שאני קצת השתניתי 
ואומרים שאיבדתי את התמימות 
לו רק ידעת את הדרך שעברתי 
כדי למצוא לי איזה רגע של שלמות..״
התחלתי לשיר, תמיד כשאני עצבני או שרע לי יש רק מקום אחד שמצליח להרגיע אותי, חדר המוזיקה, לקחתי גיטרה והתחלתי לנגן.
המוזיקה נותנת לי כוח לצמוח מחדש, משכיחה ממני את כל מה שקרה, נותנת לי כוחות להמשיך.
״ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל העולם על מי את בשבילי, ומה שאת נותנת, 
ויש לך כוח של צבא שלם, אך את נגד כולם 
וזה עושה אותך למה שאת לוחמת.״

נקודת מבט אליאן:
הסתובבתי בכל הפנימייה איפה הוא יכול להיות לעזאזל?
בדקתי בכל החדרים, בכיתות, כבר התחלתי להתייאש, אולי כדאי לוותר, אולי זה לא הזמן המתאים עכשיו, אולי אני צריכה לתת לו להירגע עוד קצת?
״ויש לך כוח של צבא שלם, אך את נגד כולם…״
לפתע צלילי מוזיקה נעימה נשמעו מאחד החדרים, הלכתי בעקבות המוזיקה, נתתי לה להוביל אותי.
״וזה עושה אותך למה שאת לוחמת.״
המשכתי ללכת בעקבות המוזיקה עד שהגעתי לחדר ממנו נשמעה המוזיקה, לא האמנתי למה שראיתי, זה זוהר, אותו זוהר העצבני, החסר רגישות, זה הוא?
״ויש לי חשק לפעמים, לצעוק חזק אל המרומים במה זכיתי ששלח אותך אלי 
את הסיבה שהחיים שלי כבר לא אותם חיים מהרגע שחדרת אל תוך חיי.״
נשענתי על משקוף הדלת, מקשיבה לזוהר שר, ופתאום בלי ששמתי לב חיוך התפרס על פניי.
רציתי שימשיך לשיר לנצח, זה כל כך הרגיע אותי לשמוע אותו שר, תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי מוקסמת מזוהר כשהוא שר.
הוא הצליח לרגש אותי.

נקודת מבט שביט:
״שביט!״ מישהו קרא בשמי בזמן שהסתובבתי בחצר עם ים ואלינור.
חיפשתי את אותו אחד שקרא לי, זה היה ערן.
כל כך התגעגעתי אליו, לא התראינו מהבוקר.
״רני!״ קפצתי עליו בחיבוק.
״התגעגעתי.״ הוא אמר לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.
״שקרן.״ אמרתי בקול פגוע.
״אני, שקרן?״ הוא שאל בפליאה.
״כן אתה, כשאתה נמצא עם החברים שלך אתה בכלל לא מתייחס אליי.״ אמרתי בקול פגוע.
״זה לא נכון!" הוא הכחיש.
״זה כן.״ אמרתי.
״זה לא, עובדה שעכשיו אני כאן איתך.״ הוא אמר וקירב אותי אליו לחיבוק.
ערן ואני חברים כבר חצי שנה, ובזמן האחרון אני מרגישה שהדברים בנינו לא כמו שהם היו בהתחלה, בזמן האחרון אנחנו כמעט ולא מבלים ביחד, הוא מעדיף לבלות עם החברים שלו מאשר לבלות איתי.
״די נו, אל תכעסי, אני אוהב אותך.״ הוא אמר בקול ילדותי שגרם לי מעט לצחוק.
״טוב?״ הוא שאל.
״טוב.״ עניתי בקול ילדותי.
ערן אחז בפני בשתי ידיו וקירב את פנינו והתנשקנו.
כל כך התגעגעתי אליו, התגעגעתי לזה שאנחנו לבד רק שנינו.
״ערן!״ לפתע ערן ואני שמענו צעקה.
ערן ואני התנתקנו מהנשיקה והסתובבנו לכיוון שממנו נשמעה הצעקה.
״אתה בא או מה?״ צעק גיא לערן.
ואני הבטתי בערן במבט מתחנן, שלא ילך, רציתי שיישאר איתי.
״מצטער, אני צריך ללכת.״ הוא אמר בקול מצטער.
לקחתי צעד אחורנית.
״מצטער…״ הוא מלמל, ואני לא אמרתי כלום.
״את כועסת עליי עכשיו?״ הוא שאל.
ברור שאני כועסת, יש לי את כל הסיבות שבעולם לכעוס, החבר שלי מעדיף להיות עם החברים שלו מאשר איתי, החברה שלו.
״לא כועסת.״ שיקרתי וחייכתי חיוך מזויף.
״נו אתה בא?״ הבנים צעקו לערן.
״לך נו, החברים שלך מחכים.״ אמרתי וחייכתי חיוך מזויף.
ערן חייך ונישק אותי על הלחי.
״אוהב אותך.״ הוא אמר ולאחר מכן רץ אל החברים שלו.
לפעמים האטימות שלו יכולה לשגע אותי.

נקודת מבט זוהר:
״ויש לך כוח של צבא שלם, אך את נגד כולם 
זה עושה אותך ומה שאת לוחמת.״ 
סיימתי לשיר, אני מודה שאני כבר מרגיש יותר טוב.
קמתי ממקומי והנחתי את הגיטרה במקום.
ולפתע שמעתי מחיאות כפיים, הסתובבתי וראיתי אותה, את אליאן עומדת בפתח החדר ומוחאת כפיים.
״וואו, לא ידעתי שאתה שר כזה יפה.״ היא אמרה וחייכה כאילו כלום לא קרה.
״תודה.״ אמרתי וגירדתי בעורפי מהמבוכה.
האמת, הייתי המום כשראיתי אותה. מה היא עושה פה, מה גרם לה להשתנות פתאום, איך בכלל היא הצליחה למצוא את החדר הזה?
שנינו נעמדנו אחד מול השנייה למשך כמה דקות.
במשך כמה דקות אף אחד לא אמר כלום, שתיקה שררה בחדר.
״זוהר…״ אליאן שברה את השתיקה. ״תקשיבי אני…״ התחלתי לגמגם.

נקודת מבט אליאן:
״אני מצטערת.״ אמרתי במהירות ומיהרתי להשפיל מבט.
זוהר שתק, הוא היה המום כששמע את ההתנצלות שלי.
זה מוזר. אבל אחרי שאמרתי את זה הרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי, הרגשתי הקלה.
״לא, אני זה שצריך להצטער.״ הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה.
״לא, אתה צודק. אני באמת חסרת רגישות, קרה, שופטת אנשים, ילדותית…״ התחלתי להציג בפניו את כל המילים שאמר לי אז בריב שלנו.
״את לא, לפחות עכשיו אני יודע שאת לא.״ הוא קטע אותי.
חייכתי לעצמי חיוך קטן.
״האמת, אתה קלטת אותי בול, אתה צדקת בכל מה שאמרת עליי.״ אמרתי בכנות.
״לא, אני טעיתי.״ הוא אמר בחצי צעקה.
״לא, אתה גרמת לי להבין משהו על עצמי, אני לא מאושרת עם מה שאני כרגע.״ אמרתי בחצי צעקה.
פעם ראשונה בחיי שאני באמת מודה באמת, אני לא מאושרת, שאני לא אוהבת את מי שאני.
״עזבי מה שאמרתי אליאן, אני טעיתי.״ הוא אמר.
״לא אתה לא, אתה ראיתי בי דברים שאפילו האנשים הכי קרובים אליי לא ראו, אתה הצלחת לקרוא אותי כמו ספר פתוח.״ הודיתי.
״האמת זה מוזר, כי אני בחיים שלי לא קראתי ספר.״ הוא אמר בגיחוך ושנינו צחקנו.
״את דווקא בסדר שאת רוצה.״ הוא אמר לאחר שנרגענו מהצחוק.(
״גם אתה לא כזה נורא.״ הודיתי.
ושנינו חייכנו.
״יש לי רעיון.״ אמרתי לפתע.
״אני מקשיב.״ הוא אמר.
״מה אתה אומר אם במשך שבוע אתה תכניס אותי לעולם שלך ואני אכניס אותך לעולם שלי, ככה נוכל ללמוד אחד על השנייה יותר טוב. מה אתה אומר?״ שאלתי.
״עשינו עסק.״ הוא אמר ולחצנו ידיים.