עוברים דירה פרק 18

~נקודת מבט סילבר~
"היי, מה קורה פה?", אני שואל ויורד במדרגות. גרייס בוכה, ואמא ואבא משפילים מבט. "תשאל את החארות האלה, אנחנו עוזבים עוד שבועיים", אומרת גרייס ומסתכלת עליהם בכעס. פי נשמט בתדהמה. הסתדרנו, כל כך טוב לנו פה! למה עוזבים כל כך מהר, אפילו חצי שנה לא עברה! "החלטנו מסיבות מוצדקות, כמו ה… תאונה, גרייס. היית רוצה שזה יקרה שוב? גם אבא של ג'ואן. עכשיו הם נמצאים אצלנו! ג'ונתן יושב למעלה! וגם, אלוהים ישמור, הפרחח הזה…"
גרייס קוטעת את אבא בצחוק ופונה אליי, "הם אומרים שליאו הוא פרחח ובגלל זה הם רוצים לעזוב! אתה מבין, הם יעברו על כל בעיה קטנה! וכאן אפילו אין בעיה! ודרך אגב, תאונות כאלה לא קורות לעיתים קרובות, ויכול להיות שג'ואן וג'ונתן יעזבו לדודה שלהם!". אני מניד את ראשי באיטיות, מביט בהוריי ואומר בשקט ובהלם, "כל הזמן הזה, כל כך אהבתי את החיים האלה. אנחנו מכירים חברים, שיכולים להיות לכל החיים, ואז אתם גוזלים את זה מאיתנו. אתם מאמללים אותנו. אני לא מאמין, שוב אתם עושים את זה, ועוד פה, אחרי כל מה שעברנו, הכרנו חברים כל כך טובים, וגם לגרייס יש אהבה, אבל אתם ממשיכים בחייכם, כאילו כלום לא קורה איתנו. אני מרגיש כאילו אנחנו כמו נטל בשבילכם. למה אתם ממשיכים עם זה? מה זה עושה לכם?"
"אנחנו מנסים למצוא את המקום שהכי מתאים לכם. וזה לא נראה שזה המקום", אומרת אמא. "כן, אז קליפורניה ממש יתאים לנו. ממש בול" גרייס אומרת בציניות. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך כועסת, ואני מכיר אותה כל חיי, פחות חמש דקות. אבא מתעלם ממנה ואומר, "אנחנו עוברים בלילה של נשף, ככה שיהיה לכם חצי לילה בשבילכם, תיפרדו מחברים, ואז יוצאים". גרייס נוהמת ועולה לחדר. אני מסתכל על הוריי, מניד בראשי, ואומר "אתם הורים זבל. אל תתפלאו אם נעזוב עוד מעט". אני עולה אחרי גרייס.
~נקודת מבט גרייס~
"קרה משהו?", ג'ואן שואלת בחשש. היא וג'ונתן מצאים בחדר שלנו. סילבר נכנס וסוגר אחריו את הדלת בשקט. "אממ… אנחנו…", אני מגמגמת.
"אנחנו עוזבים. שוב.", משלים אותי סילבר בעצב. ג'ואן לא נראית מופתעת. אבל אף אחד מאיתנו לא מופתע. המעברים הם שגרה אצלנו במשפחה. ג'ואן מתעלמת מהחדשות ומראה לנו מעטפה, "גם אני וג'ונתן עוברים, כנראה. הודעה מבית המשפט, המשפט שלו יתקיים עוד יומיים". אני שומטת את כתפי. אני מרגישה כל חלולה וריקה מבפנים. אני לא יכולה לעבור עכשיו, בתקופה הזו. כל הבעיות נפתרו, הכל כל כך מושלם. ועכשיו עוברים.
~נקודת מבט קרטר~
אשלי יושבת על המדרגות אצלה בבניין, שערה מתנופף לאחור, ספר כחול נח לידה והיא מביטה לאופק במבט מהורהר. אני מתיישב לידה בשקט. היא לא קופצת בבהלה, מבטה נשאר אדיש, מסתכל למרחק. "מה קורה?", אני אומר, עצבני. מאז הגילוי שלי, בכיתת המדעים, אני ככה עצבני. הלב שלי פועם בחוזקה, כשהיא פונה להסתכל עליי. לרגע אני מרגיש כאילו אני עוד אחד מהבנים המעריצים שלה, אבל זה עובר מיד. אני יודע שאני לא אחד מהם. אני לעולם לא אכלל בהם. "את נראית מתוסכלת. הרוסה", אני ממלמל. לוקח לה שנייה לענות, "אני מרגישה שלמה. ומבולבלת. אבל אני לא מאושרת. אני לא בטוחה שאני אהיה עוד מאושרת, אי פעם". אני משפיל את מבטי, "אהה. תרצי לספר לי למה?". היא מסבה את מבטה, ומשתרר שקט. אחרי כמה דקות אני נשבר ואומר, "מה דעתך להפסיק להתנשא מעל כולם, ועדיין להיות כזאת ילדה טובה, ואז לומר שאת לא מאושרת? יש לך חיים מושלמים, חבל שכולם חושבים שאת מושלמת". היא מחייכת, זה לא מפתיע אותה, ומחזירה את מבטה אליי בעודה אומרת בכעס, "אתה לא יודע מה אלה החיים האלה. אני תמיד צריכה לרצות את כולם. אני צריכה להיות מושלמת ולשמש דוגמא. כל המבוגרים מצפים ממני להיות ילדה מחונכת וטובה. ואני באמת כזאת. איכשהו אני שומרת שאני גם אהיה מקובלת, וגם אצטיין בלימודים ולא אעבור כמעט על שום חוק. אז זה נמאס לי. אני רוצה להיכשל בלימודים, להיות מרושלת, ושכולם ישנאו אותי. חוץ…", היא משתהה לרגע ומביטה בי, אני מביט בה חזרה ודוחק את הדחף שלי להסיט את השערה שנפלה על עינה היפה, "אני רוצה לברוח, ולצרוח ולבכות, ולעבור על החוק, ולהיכנס לכלא, להשתחרר, ולמות". היא קמה משם, דמעות בעיניה, ורצה לסמטה הסמוכה ומלוכלכת. אני הולך אחריה, ומוצא, בפעם הראשונה בחיים שלי שאני רואה אותה ככה, יושבת בפינה מלוכלכת, ומתייפחת בשקט. אני לא רוצה להתקרב אליה, ואומר מרחוק, "את חושבת שאת היחידה עם רצונות? ובכלל, זה באמת מה אלה הרצונות האלה? ללכת לכלא? ברצינות?". היא מהנהנת ומשעינה את ראשה על הקיר, "אתה לא חי עם זכוכית מגדלת ענקית על הראש, כמוני. אף פעם לא שברתי חוק, ואני כל כך נואשת לעשות את זה, רק כדי לצעוק שאני חופשיה. אבל אני לא חופשיה. ולכן אני לא צועקת". היא נאנחת, ואז עושה את הדבר שהכי פחות ציפיתי לו. היא צועקת, "אין לך את החיים שלי! אין לך זכות לשפוט אותי, קרטר!", קולה הופך לשקט, "חייתי כל חיי עם כפית זהב בפה. אני שונאת את החיים האלה". אני מחייך. אני מרגיש שאני כל כך אוהב אותה על שצרחה, על שאמרה שהיא שונאת את החיים האלה, שסוף סוף הייתה אמיתית. היא מתקדמת אליי שלוש צעדים, עוצרת ומסמיקה. אני פשוט בוהה בה, מפחד להסיט מבט. "אני אתן לך דוגמא, אמיתית לגמרי, אז בבקשה אל תצחק עליי", היא אומרת ומסמיקה עוד יותר. "מאז בית החולים, בקפיטריה… קורים בינינו דברים מוזרים. איכשהו אנחנו רבים, ואני מרגישה יותר פתוחה ושלמה, וגם יש את הקטע המוזר הזה עם האצבעות", היא משפילה את מבטה ומחייכת, "העניין הוא ש… אני אוהבת אותך, קרטר". מבטה עדיין מושפל, אז אני מרשה לעצמי לחייך בחולמניות ולהביט לשמיים. גל של הקלה שוטף אותי. היא באמת אוהבת אותי! "ואני יודעת שאתה שונה מבחורים אחרים, כי אתה לא מסתכל עליי בהערצה, או רכושנות. אתה מסתכל עליי למשל… כמו איך שליאו מסתכל על גרייס. איך שתמיד רציתי שיסתכלו עליי, אבל זה לא קרה", היא ממשיכה לדבר בחיוך, אבל לא מרימה את מבטה. אבל אז חיוכה נעלם, והיא אומרת בשקט, "אבל אני חלשה מדי מכדי לעשות משהו. לא אכפת לי מה יאמרו. אבל אני מפחדת מדחייה. אני לא אוכל לעמוד בזה, ואדרדר לגמרי. אף פעם לא דחו אותי, ואני יודעת שאתה תדחה אותי, כי אתה יודע מי אני". היא נאנחת וסוף סוף מרימה את מבטה. "אני צריכה ללכת", היא ממלמלת, וכשהיא עוברת לידי כתפה מתנגחת בכתפי, ואני מרגיש שאני לא מסוגל לשאת את זה יותר. אני תופס, בכוונה, באותן שלוש אצבעות, שאני כל כך אוהב, מושך אותה אחורה ומנשק אותה.
-כעבור שלוש שעות-
~נקודת מבט סילבר~
אני טומן את ידי בכפות ידי ויוצא מהבית. אני לא יכול להיות ליד ההורים שלי- זה יותר מדי. הדמעות זולגות ומרטיבות את ידי, אבל כשאני מוריד את ידי לצידי גופי אני יודע שלא נראה שבכיתי. ואז אני רואה אותה.
היא מסתכלת על הנעליים האדומות שלה בחיוך בעודה הולכת באיטיות, לא שמה לב שאני מולה. השיער הארוך שלה מסתיר את עיניה. ואז היא מרימה את מבטה ומסתכלת עליי ברוך, לא בשנאה. אני משיב באותו מבט, אבל מרגיש עצב עמוק. היא שונאת אותי. היא לא תרצה להתקרב אליי לעולם. "היי", נינה מחייכת. "היי", ממלמל בחזרה ומשיב חיוך מבויש. היא רחוקה ממני מכדי למשוך אותה אליי ולנשק אותה ברכות, ולחבק אותה, וללחוש לה באוזן, "אני אוהב אותך".
"איך ג'ואן?", היא שואלת, מנסה להפיג את המתח. אני מהנהן, "יותר טוב". ואז שוב משתררת שתיקה מעיקה ומפחידה, ואין לי רעיון איך להפיג אותה. "תקשיב…"
"תקשיבי…"
אנחנו אומרים באותו הזמן. אני מצחקק לעצמי שקט, צחוק חלול וריק מתוכן, וממלמל, "תגידי את". היא לא מתווכחת, "תקשיב. לגבי מה שהיה בכיתה…", רגליה נעות בחוסר נוחות, ואני עוצר אותה בעודי אומר, בלי להתקרב, בלי בושה, "מאז אני רק רוצה לנשק את הראש היפה שלך", אני שומע צעדים, אבל לא אכפת לי מהם. נינה מסמיקה, "וללחוש לך באוזן. אבל אני לא יכול, כי…", אני מתכוון לומר, "כי את לא אוהבת אותי", אבל אז מולי מופיע הראש הבלונדיני והצבוע של שרה. "הו, התגעגעתי אליך!", היא אומרת בעליזות ומנשקת אותי.