שהייאוש מציף

כשהדמעות מציפות את עיניי,
ונמאס לי כבר, די!
אני קורסת שוב מחדש,
והלחץ פתאום מורגש,

חושבת איך הגעתי לכאן שוב?,
האם נועדתי להיפגע ולשוב,
לעמוד על הרגליים עד שהן נשברות,
ואז להרוס את הכל ולטבוע בחול,

אולי הטבע שלי זה להיפגע,
אולי נועדתי לעשות מהכל סיבה,
לנער דברים חשובים,
וליפול שוב על הפנים,

והלב מחסיר פעימות,
תוך כדי יבבות מדומות,
הסביבה מאיימת ותוקפנית,
נועצת בי מילים כחניט,

והבטן כואב שוב,
והדברים נשארים בפנים,
ובאופן עצוב אני שורפת,
את עצמי מבפנים.

למה הכל מתפקשש רק לי?,
למה "להיות מיוחדת" זו אני,
למה הכל הולך רע ומגעיל,
וימים נגמרים ולילות עוברים,

והזמן מרגיש תקוע,
המילים לא מובנות,
הפחדים שוב צצים להם,
מבין הפינות,

לילות נדודי שינה,
מתפרשים על חלונות,
ועפעפים כמו אבנים,
נהיים כבדים ואז נופלים,

אך הקולות בראשי לא מחזירני למקום,
הם דוחפים אותי החוצה,
ומכלים את עולמי,
ושוב חוזרת ההרגשה הנוראה,

ההרגשה שלא עשיתי מספיק,
שעשיתי יותר מידי,
ששוב שפטתי מהר מידי,
אנשים שאני לא מכירה בכלל,

הרגשה של למות,
למה אני צריכה בכלל את החיים הללו?,
מי צריך לחיות?,
לסבול ולחוות ושוב לסבול מהזיות,

שיש לך מקום בעולם,
גורל וייעוד,
שאתה לא חייב להיות מושלם,
אבל נאהב ואהוד.