מאר ולאון – פרק 2

פרק שני:
כעבור חודש:
נק' מבט מאר:
אז עבר חודש,הלימודים כבר התחילו,האמת? שאני ממש נהנית,אולי אין לי פה את כל החברים שלי אבל יש לי פה גם עוד חברים ישנים שלי שלא לומדים איתנו בארץ בביאליק(אני מזכירה שהיא,אח שלה,ניר ונטלי עברו לבית ספר ב'עולם השני' , ואני עוד פעם אומרת – בגלל שבסיפור יש דברים על טבעיים,יש גם מקומות לא אמיתיים) ואני גם עם המשפחה שלי ועוזרת פה בכל מה שאני יכולה לעזור וחלק ממה שאני עושה זה דברים שאני אוהבת,אז…ייאיי חחח
אבל..למרות כל זה עדיין יש משהו שאני לא סובלת,יותר נכון – מישהו – לאון בלנקו…אחחח…רק לחשוב עליו מעלה לי את העצבים! מהיום שהגעתי הוא מציק,כל הזמן מתגרה בי,אפילו כשהגעתי לכאן הוא התגרה בי…
_פלאשבק מהיום הראשון של שנת הלימודים_
"אז…אני מניח/ה שעכשיו אנחנו נפרדים,הא?" אני,נטלי,מתן וניר אמרנו באותו הזמן כשהגענו לבניין של השכבה שלנו,מאחר שארבעתנו גדלנו ביחד,הבית ספר הזה החליט שאנחנו צריכים להכיר אנשים חדשים,אז הם שמו אותנו בכיתות נפרדות ובכך הפרידו בינינו…אבל כבר אמרנו שנהיה ביחד אחרי הלימודים ושננסה להתחבר לאנשים אחרים…
אחרי שאמרנו את מה שאמרנו צחקנו בגלל שעוד פעם דיברנו באותו הזמן,תמיד זה קורה לנו חחח
אחרי שנרגענו,נתנו חיבוק אחרון וכל אחד הלך לכיתה שלו…
הגעתי לכיתה שלי,דפקתי בדלת,ונכנסתי..
אחרי שנכנסתי(תדמיינו שהיא הגיעה באמצע שיעור בגלל שעיכבו אותם בבוקר) הלכתי לכיוון המורה והסברתי לה מדוע איחרתי כבר ביום הראשון,אחרי שסיימתי להסביר,המורה אמרה לי שזה בסדר וחייכה,שאלתי אותה איפה אני יכולה לשבת והיא אמרה לי להציג את עצמי קודם,היא אמרה לכל הכיתה להסתכל לכיוון הלוח ואמרה לי שאני יכולה להציג את עצמי:
"היי,אממ..קוראים לי מאיה מריאנלה ויולטה אביגדור אינצ'אוסטי,אני בת 17.5 מישראל של העולם השני,אני גרתי בקרית ביאליק ובאתי לפה מאותה סיבה שכל מי שלומד בכיתה הזאת בא לפה,אני אוהבת לעשות הרבה דברים אז עדיף שאני לא אגיד,אז..אממ…אני מקווה שאני אצליח להשתלב פה ושהשנה תהיה בסדר ושכולנו נצליח" אמרתי מציגה את עצמי
אחרי שהצגתי את עצמי המורה אמרה לי לשבת בטור הכי קרוב לחלונות בשורה הלפני אחרונה ליד אחד מהבנים שם,ישבתי במקומי והמורה הסבירה מחדש את מה שהסבירה מתחילת שיעור..
כשהשיעור נגמר אותו הילד שיושב לידי ניגש אליי:"היי,אני לאון בלנקו,ואני מקווה שנסתדר אחד עם השנייה" הילד שהתברר כלאון אמר וכשסיים את דבריו,קרץ לי וחייך חיוך ערמומי
"למה אתה קורץ?" שאלתי לא מבינה
"את יפה,חיים שלי,אני פשוט לא יכול לעצור את עצמי מהרצון לנשק אותך,נסיכה קטנה" אמר עם חיוך ערמומי
"רצון זה דבר טוב,אבל מי אמר שהרצון הזה יתגשם?" שאלתי אותו מעוצבנת ממה שאמר לי
"אני,כפי שאני עוד בטוח שאני אנשק אותך" אמר וקרץ לי
"ביי,נסיכה קטנה,נתראה" אמר וקרץ לי שוב
מאותו רגע – שנאתי את אותו לאון…
_סוף פלאשבק_
אוחחחח,אני כל כך שונאת אותו!!!! והוא לא מפסיק!!!
אחרי שסיימתי את אחת מהעבודות שלי פה להיום,הלכתי לבית של הדודים שלי…
אחרי שהגעתי לבית של דודים שלי,אכלנו ארוחת ערב,התקלחתי והלכתי לישון
בוקר:
קמתי מהשעון המעורר,צחצחתי שיניים,התלבשתי,ירדתי לאכול והלכתי לבית הספר…
כשהגעתי,הלכתי לחדר המוזיקה והתחלתי להתאמן,אחרי שהתאמנתי על כמה מהם,עברתי ל-podemos (מהסדרה ויולטה – מומלץ מאוד),פתאום…שמעתי מישהו שר ביחד איתי,מאחר שהפנים שלי היו לכיוון התווים של השיר,לא ראיתי מי זה.. הרמתי את הפנים שלי וראיתי אותו…את הבן הכי מעצבן בעולם,הבן שלא מפסיק להתגרות בי כבר חודש…
פתאום,לא ראיתי את הילד שמעצבן אותי כבר חודש,ראיתי מישהו אחר,לאון אחר,לאון טוב יותר…
אחרי שסיימנו את השיר,הוא רכן אליי עם ראשו ועם ידיו ליטף את הפנים שלי ונישק אותי…
הוא.נישק.אותי
אחרי חודש שהוא מעצבן אותי ומתגרה בי ולא עוזב אותי לנפשי,הוא סוף סוף הצליח לנשק אותי…