"רק תבואי, בואי חזרי אליי" – פרק עשרים וארבע

פרק 24 – האם להיות בך מאוהב

"אני עייפה…" מלמלתי ונכנסתי מתחת לשמיכה החמימה.
"גם אני…" מלמל גם דניאל ונשכב לצידי.
"אני חושבת שהארוחה הלכה ממש טוב." אמרתי והבטתי בפניו של דניאל אשר היו מוארות מאורו הקסום של הירח.
המחזה הזה היה עוצר נשימה.
"הם אהבו אותך." חייך דניאל. גיחכתי והנדתי בראשי לשלילה,
"הם בקושי דיברו איתי. הם לא מחבבים אותי." צחקתי מעט.
הם באמת בקושי דיברו איתי. או שהם דיברו עם דניאל, או שהם דיברו אחד עם השני, או שהם פשוט שתקו.
הם דיברו איתי רק בתחילת הארוחה, מתוך נימוס.
"ככה הם." הוא אמר. הרגשתי את ידו מלטפת את שיערי, וההרגשה הייתה מדהימה.
בכל פעם שהוא נגע בי הרגשתי את הפרפרים מרחפים איי שם בבטני. מתעופפים להם, נמרצים.
"אוקיי." חייכתי חיוך קטן.
"לילה טוב."
***
"ואם את רוצה לפרוח תברחי, כי הכל נובל אצלי…" שרתי בזמן שירדתי במדרגות.
"אביב גפן, הופה!" צחק דניאל אשר נעמד מולי.
"תסתום…" מלמלתי ודחפתי אותו מעט.
"משום מה חשבתי שאת יותר בקטע של אייל גולן." גחך והלך אחריי לכיוון המטבח.
"טעות מרה." אמרתי ביובש והתחלתי להכין לעצמי כוס קפה שחור.
"כמוך." אמר בציניות. גלגלתי את עיניי והלכתי עם כוס הקפה השחור שלי אל הסלון.
שקעתי בספה הנוחה ולגמתי מהקפה הרותח.
דניאל התיישב לצידי והניח את ידו על ירכי, מה שנהפך לסוג של הרגל מבחינתו.
"היית פעם מאוהב?" שאלתי לפתע והפנתי את מבטי אליו.
"מה זו השאלה הזאת?" גחך והביט בי בשעשוע.
"נו!" דחקתי בו.
"אני מאוהב עכשיו." אמר בקצרה והפנה את מבטו אל הטלוויזיה.
מאוהב? במי? בשרון?
"בשרון?" שאלתי במהירות. כל כך קיוויתי שהוא לא אוהב אותה. כל כך קיוויתי ש…
כל כך קיוויתי שהוא אוהב אותי. שהוא מאוהב בי.
לא משנה כמה ניסיתי להתנגד לזה, לא משנה כמה ניסיתי להדחיק את זה ולהכחיש את זה, זה פשוט היה שם. הרגשתי משהו לדניאל. הרגשתי אליו משהו חזק.
"מה פתאום!" הוא צחק, משהו במבט שלו היה מוזר.
"אז במי?" שאלתי. תבחר בי. תאהב אותי. אני אמורה להיות שייכת לך, לא מישהי אחרת.
"אה…" הוא גמגם וגירד בראשו. הבטתי בו בציפייה. כל כך רציתי שהוא יבחר בי. שהוא יאהב אותי. אני זאתי שמתאימה לו.
"היא בת שמונה עשרה… אני חושב שהיא בבית הספר שלך. שחר לוי, מכירה?" הוא לפתע אמר במהירות.
הציפייה שבעיניי הפכה לאכזבה. הבנתי שכל המילים היפות… כל מה שהוא אמר לי… הכל היה שקר…
~~~
"דניאל, מה קורה פה?" שאלתי בלחץ.
פחדתי.
פחדתי שדניאל יעשה לי משהו.
"אני לא שכבתי עם שרון סתם," הוא אמר, עיניו מרפרפות על פניי.
"אני שכבתי עם שרון כי אני פאקינג רוצה לשכוח ממך!"
~~~
"שחר לוי?" שאלתי בקול שבור. הרגשתי את הדמעות מעקצצות בעיניי וגורמות לראייתי להפוך למטושטשת במעט.
"כן." הוא אישר בקצרה וחזר להביט בטלוויזיה. קמתי מהספה במהירות,
"אה… אני הולכת להחליף בגדים." תירצתי וברחתי לחדר.
כשהגעתי נתתי לדמעות לזלוג במורד לחיי. נתתי לכאב להתבטא.
וזה כאב. הרגשתי את הלב שלי נשבר לאלפי רסיסים קטנטנים.
לא הבנתי איך הוא מסוגל לשכב איתי, לשקר לי שהוא לא מסוגל לשכוח ממני, ולקרוא לי בשם חיבה כל כך… כל כך פאקינג מתוק, ותוך כדי לאהוב מישהי אחרת.
מישהי שהיא לא אני.
לא יכולתי לדמיין את דניאל עם מישהי אחרת. רציתי שהוא יהיה שלי.
הוא אמור להיות שלי!
פתאום… כל הפעמים בהן שכבנו נראו לי כל כך חשובות ומשמעותיות.
כל נשיקה, כל ליטוף, כל מילה יפה…
איך הוא יכול?
"איך אתה יכול?!" צרחתי אל תוך הכרית הרטובה מרוב דמעות.
לא הייתי יכולה להכיל יותר.
הכל התפרץ בשנייה.
כל מה שקרה עם דניאל, עם אוראל.
זה כאב. זה שרף. זה הרס אותי.
רציתי להיות נאהבת. לא רציתי שישקרו לי. רציתי שיאהבו אותי באמת.
"אני פאקינג רוצה שמישהו יאהב אותי!" צרחתי שוב אל תוך הכרית.
"איב?!" שמעתי לפתע את קולו של דניאל מחוץ לחדר.
"א…אני בסדר!" קראתי בקול עליז ומזויף.
"למה צרחת?" הוא שאל, בקולו הייתה דאגה. מה אכפת לו בכלל?
צחקתי צחוק מזויף, "הו, אני? בכלל לא בכיתי, זאת הטלוויזיה, בטעות שמתי על יותר מדי גבוה." שיקרתי בעליזות. זה היה כל כך קשה לא להתפרץ עליו שאני שונאת אותו.
"אוקיי…" הוא אמר בחשדנות, ושמעתי אותו מתרחק.
קברתי את ראשי בין ידיי ובכיתי בשקט.
"אולי כדאי שאני אצא קצת…" מלמלתי לעצמי וקמתי מהמיטה.
החלפתי בגדים לטייץ וגופיה פשוטה, איפרתי את עיניי ויצאתי מהחדר.
ירדתי במדרגות במהירות והתקדמתי לכיוון דלת היציאה.
אבל… טוב. כשעברתי בסלון, דניאל היה שם.
"לאן?" הוא שאל, לא מפנה את מבטו מהטלוויזיה.
"אה… טיול." פלטתי במהירות ויצאתי מהבית. אספתי את שיערי לקוקו גבוה והתחלתי לרוץ ברחובות. הייתי חייבת להוציא את הכעס בדרך כזאת או אחרת, והדרך הזאת הייתה מעולה.
אחריי כמה זמן כבר הגעתי אל פארק לאומי, ורצתי לאורך השבילים.
משפחות רבות עשו על האש, צחקו, החליפו חוויות.
כבר שכחתי איך הכל מתנהל במשפחה. שכחתי איך חיים של נערה רגילה אמורים להראות.
לפתע הרגשתי יד על הכתף שלי.
הפנתי את מבטי, וראיתי שליאור רץ לצידי.
"ליאור?" התפלאתי. ממתיי ליאור רץ? והוא לא אמור בכלל להיות בצבא?
"אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר, קולו היה נשמע עייף.
"על מה?" שאלתי בחשדנות.
"על אוראל." הוא התנשף. מבטי התמלא בכעס,
"אני לא מדברת איתו יותר. ולפי מה שהבנתי, הוא חזר לאורנה." אמרתי בקצרה.
"אני לא דואג לאוראל." הוא גלגל את עיניו,
"אני דואג לך." אמר אחריי שניות בודדות.
צחקתי צחוק מלגלג,
"אתה דואג לי? ממתיי? אתה שונא אותי." רשפתי בכעס ועקפתי ילד קטן אשר עמד על השביל.
"נעלמת." הוא אמר בפשטות.
"הסתדרתי." אמרתי בשקט והאצתי את מהירותי. לא הייתי מעוניינת להמשיך לדבר איתו.
ידעתי שמתישהו זה יגיע לדניאל, ואני בכלל באתי לכאן בכדי לשכוח אותו.
לפחות לזמן קצר, עד שאחזור לבית שלו.
ליאור לא עקב אחריי, והודתי לו על כך. לא רציתי לחפור עוד במה שעובר עליי בזמן האחרון. עכשיו הייתי צריכה את השקט שלי.
***
כשחזרתי הביתה, דניאל לא היה לבד.
הייתה איתו נערה בעלת שיער חום בהיר ועיניים חומות ופשוטות, אבל היא הייתה יפה. אני מניחה.
היא הייתה לבושה בצניעות, לא מאופרת. כנראה שהוא פשוט אוהב ילדות טובות.
סגרתי אחריי את דלת הכניסה, אחריי שבהיתי בהם קצת, מבלי ששמו לב כלל. הם ראו סרט קומדיה.
ידו של דניאל הייתה מונחת על ירכה של הנערה, והדמעות כבר עקצצו בעיניי והפריעו לראייתי.
דניאל הסתובב אל כיוון הדלת במהירות והביט בי. הנערה עשתה את אותו הדבר.
"אה. איב." הוא אמר וחייך חיוך קטן.
"איב, תכירי את שחר. שחר, תכירי את איב, אחותי הקטנה." אמר דניאל במהירות.
כאן הדמעות כמעט ופרצו. אחותו הקטנה? זה מה שאני בשבילו?!
אתמול הייתי בת הזוג שלו!
"הו, היי." חייכה שחר חיוך מתוק ונופפה בידה. אז זאת שחר לוי. כלבה.
"היי." אמרתי ביובש והתחלתי להתקדם לכיוון המדרגות.
"למה שלא תבואי לראות איתנו את הסרט?" שאלה שחר בקול המעצבן שלה.
"אני צריכה ללכת להתקלח." אמרתי והתחלתי לעלות במדרגות במהירות.
אני שונאת אותו.
***
כשיצאתי מהמקלחת, התלבשתי בזריזות בשמלה קצרצרה ואדמדמה, וידעתי שהלילה, אני לא אחזור לבית של דניאל.
הזלפתי על עצמי בושם, התאפרתי, נעלתי את נעליי העקב האהובות עליי וירדתי במדרגות.
ככל שהייתי יותר קרובה לסלון, ראיתי את התמונה שהכאיבה לי בלב.
ראיתי את דניאל מנשק את שחר.
את זאת שהוא אוהב. התיישבתי על אחת המדרגות שבהן אני יכולה לראות אותם, אבל הם לא יכולים לראות אותי.
באותו הרגע הרגשתי מזוכיסטית. הרגשתי מפגרת. למה להכאיב לעצמי יותר ממה שכבר?
הם התנתקו והביטו אחד לשניה בעיניים.
הדבר היחיד שלא הבנתי, איך שלא ראיתי ולא שמעתי עליה עד עכשיו?
למה הוא לא הזכיר אותה?
"אני אוהב אותך." דניאל אמר לה בשקט בזמן שידו ליטפה את לחיה הימנית.
וכאן? כאן הלב שלי נשבר.
בפעם השניה להיום.
הרסיסים נשברו לעוד רסיסים.
באותה השניה הבנתי למה ניסיתי להדחיק את האהבה שלי אל דניאל ככל שאפשר.
אהבה זה חרא.