ישיבת הימים הנוראים

ישיבות ההנהלה של תקופת הימים הנוראים היו סוערות למדי תמיד. כל המלאכים והקדושים היו מתכנסים בחדר הישיבות הגדול וכל תהליך קביעת הגורלות, סגירת התקציבים וההחלטות הסופיות לגבי השנה החדשה היה מלווה בהכרח בויכוחים סוערים, הצבעות חוזרות ונשנות וכיוצא באלה.
הקדוש ברוך הוא היה שקוע בכסאו הרם ונראה היה שרמת ההתלהבות שלו הייתה בגובה מפלס הכנרת.
הוא לעס את זקנו הלבן והקשיב ברוגז לצוות ההנהלה הבכירה. שלושת המלאכים הציגו בפניו טבלאות נתונים ונכנסו שוב ושוב זה לדברי זה. – "אבל רבותיי, רבותיי בבקשה!" – הפסיק אותם הקב”ה בהרימו את שתי ידיו – "זה לא מקובל עליי, חייבים לקצץ, אתם לא מבינים, אתם צריכים למצוא דרכים יעילות יותר, הנתונים לא מספקים בעליל. לא ייתכן שבשנה הבאה נעמוד על רף כזה, זה בלתי אפשרי" –
"אבל אדוני" – התפרץ מיכאל – "רמת הרגישות עלתה בשנים האחרונות, המוות מדווח על תקריות מצערות שהוא בעצמו הזדעזע, הוא אומר שאם יהיו עוד הוא יעמוד על כך שנגייס פרילאנסרים לעזרה, כמו בסאגת השואה, אתה זוכר מה הוא עשה לנו אז…" – "מיכאל, זה לא מעניין אותי" – פסק הקב”ה – "טוב, מרים" –
הוא פנה אליי – "אפשר להתחיל את הישיבה בבקשה" – . לחצתי על זמזם שהיה קבוע בקיר לידי וצליל פעמוני השמיים הדהד ברחבי האולם. – "ישיבת הימים הנוראים, היום השלישי, נפתחת בזאת" – קראתי.
כל הנוכחים השתתקו והתיישבו במקומותיהם. לפתע חתך צלצול צורם את השקט הרשרשני שהשתרר.
– "סליחה" – התנצל אחד הקדושים וכיבה את הטלפון הסלולרי שבידו.
– "טוב" – נאנח הקב"ה בטון ברור של חוסר ברירה – "אנחנו ממשיכים מאתמול, מה היה לנו? מרים… "-
– "טוב" – אמרתי – "אנחנו צריכים להמשיך את הרשימה מאתמול, הגענו רק לשליש. אנחנו ממשיכים עם האות כ', כץ דניאל…" –
– "לא חיסלנו אותו כבר?" – שאל הקב"ה
– "לא, זה דניאל כץ אחר" – עניתי.
– "אה, כמה כץ דניאל יש לנו בכלל?" – רטן הקב"ה.
– "כרגע, שלוש עשרה" – אמרתי
– "אי אפשר לחסל את כולם וזהו? גורף לפי שם?" –
– "לא, אי אפשר" – ענה הממונה על היתרים מיוחדים – "יש לנו כץ דניאל מיבנה שיש לו ייעוד גורלי דרגה שלוש, הוא חייב לחיות" –
– "לא ניפיתם מהרשימה את כל המיועדים הגורליים למיניהם?" –
– "ניפינו, פשוט היחס בין שמות לאנשים הוא אחד לחמש עשרה, בממוצע" –
– "משהו" – רטן אלהים – "יחי המקוריות. טוב, אז מה לגבי הדניאל כץ הזה?" –
– "הוא חוטא למדי, לא הולך לבית כנסת, רואה טלויזיה בשבת וכן הלאה…" –
– "לא מעניין אותי" – עצר אותי הקב"ה – "כולם חוטאים, כולם מושחתים, אלה בני אדם אחרי הכל. מה שחשוב הוא מה הוא חושב עליי?" –
– "טוב" – אמרתי – "הוא לא לגמרי מאמין שאתה קיים. פעם, בשיחה עם חברים הוא אמר שאם אלהים באמת קיים אז איך זה שלא שמענו ממנו כל כך הרבה זמן.." –
– "זה מה שהוא אמר?" – מילמל הקב"ה – "טוב, אז הוא ישמע ממני. הוא ימות השנה, ממה הוא ימות?" –
– "אפשר לסדר לו תאונת דרכים פשוט, זה מאוד אופנתי עכשיו" –
– "לא רבותיי" – התפרץ אחד המלאכים – "מצטער, אי אפשר להרוג אותו, הוא חייב לחיות." –
– "מה עכשיו?" – שאל אלהים
– "יש לו היתר הלכתי מיוחד שמרשה לו לעמוד במקום של פקפוק, בעוד שנה שנתיים עשויה להיות לו פריצת דרך משמעותית באמונה." –
– "נו באמת" – מחה אלהים – "מה אתה, העורך-דין שלו?" –
– "אדוני, אני הולך לפי התקנים" – התגונן המלאך – "הכל בהתאם להלכה, חריגה כאן תפתח תקדימים שאנחנו לא רוצים שייווצרו, כבר היינו במקום הזה." –
– "טוב, טוב," – אמר הקב"ה בטלטלו את כף ידו – "שיהיה, שיחיה, שיהיה לו לבריאות. הלאה, מי עוד?" –
-”כצנלסון רוחמה"
-”מה איתה?” שאל הקב"ה -”אפשר לחסל אותה כבר?”
-”אדוני, אין סיבה, היא נשמה טובה, הנכדים שלה מתים עליה והחתולים של השכונה ימותו מרעב בלעדיה.”
-”נו, אתם רואים מה זה? בגלל זה יש לנו התפוצצות אוכלוסין, אי אפשר לדון למוות אף אחד כבר. כל אחד עם איזו קומבינה שתעביר אותו את הימים הנוראים האלה. מה עובר עליכם? איך נעמוד בזה? אמא אדמה מתקשרת אליי כל יומיים ובוכה לי שהיא לא עומדת בזה יותר, חייבים קיצוצים, ועכשיו! ושמישהו ישתיק כבר את השופר הזה, השתגעו לגמרי, תרועה, תקיעה, שברים, עוד פעם ועוד פעם. אפשר לסגור את ערוץ התפילות הזה כבר?”
-”אדוני, זה בניגוד לחוק.”
-”איזה חוק?”
-”חוק שאומר שערוץ התפילות יהיה פתוח 24 שעות כל יום במשך כל תקופת הימים הנוראים.”
-”מה זה החוק הזה? מי המציא אותו?” שאל הקב"ה.
-”אה…אתה אדוני?”
-”מה באמת?” – גיחך הקב"ה במרירות – "אז אני, יכול גם לשנות אותו. מעכשיו, אני מכריז שערוץ התפילות יהיה פתוח אך ורק בפורים. כולם שיכורים במילא אז…” –
– ”אבל כבר קבעת חוק שאוסר על השמעת ערוץ התפילות בפורים אחרי שסיפרו עלייך בדיחות גסות.” –
– ”אה, נכון, טוב, מעכשיו ערוץ התפילות יהיה פתוח במקרי חירום בלבד!” –
סערה קמה באולם הישיבות, כל הקדושים והמלאכים השמיעו קול מחאה, חלקם אף קמו על רגליהם.
– ”אדוני, זה לא ייתכן, ערוץ התפילות זו הדרך היחידה כרגע שבה בני האדם יכולים לתקשר איתך. אתה לא יכול לנתק אותו לגמרי.” – טען גבריאל.
– ”אתה שמעת מה הולך בערוץ התפילות הזה, הם כל היום מייללים ובוכים ומתחננים, וזה כל יום יותר ויותר, אני לא מסוגל לשמוע את זה יותר, אתה חושב שכיף לי לשמוע את כל התפילות שלהם, ואת השופר?” –
– ”פעם אהבת שופר" אמרתי -”זוכר את יריחו? עפת על עצמך לגמרי אז..” –
– ”נו, אז הייתי צעיר ומתלהב פעם" – חייך אלוהים -”אבל באמת, בואו נמשיך, רבותיי, אי אפשר עם הסינון הפרטני הזה יותר, אנחנו מוצפים, אני לא יכול לטפל בשום דבר כמו שצריך יותר, זה יותר מדי עבודה, אנחנו קורסים. אני וההתלהבויות שלי. הלכתי ומכרתי לאברהם סיפורים, אברם קראו לו אז, סיפרתי לו שזרעו יהיה כחול על שפת הים, ככוכבים בשמיים… ומה עכשיו? לקח לי המון זמן להבין שהיות ואני אלהים אז לפחות אני, אם לא אף אחד אחר, חייב לעמוד בהבטחות, איזה טמבל, איזה ירוק. באמת לא היה כזה קשה להרים אותו ולשלוח אותו לכנען. הוא היה הולך בעצמו אם רק הייתי מספר לו שיש ארץ כזו. 'לך לך מארצך וממולדתך..' נו באמת, איזה מתלהב. אפילו לא הייתי צריך לקנות לו כרטיס טיסה, הוא הלך ברגל, המטורף הזה. ועכשיו תראו, מי חשב שיש כל כך הרבה גרגירי חול על שפת הים? מישהו באמת הלך וספר אותם פעם? וכוכבים בשמיים? והחוכמולוגים האלה הלכו ובנו טלסקופים וכל יום הם מוצאים לי גלקסיה חדשה, עוד איזה מספר עם מליון אפסים לאוסף. טוב, מה שהיה היה. עכשיו אנחנו צריכים למצוא פתרון. אי אפשר לארגן איזו מלחמה קטנה? איזשהו חיסול גורף? איזה התקפת טילים על תל אביב? מה קורה עם זה באמת?"
– "ביבי רוצה לתקוף את איראן, אבל כרגע האמריקאים לא מאשרים" – ענה מיכאל.
– "לא מאשרים, נו באמת, כאילו שזה משנה להם עכשיו המלחמה הזאת." –
– "אובמה פוחד שהעם האמריקאי לא יאהב את זה, הוא צריך תירוץ טוב." –
– "מה, אף אחד לא הסביר לבחור הזה שאין לו סיכוי בבחירות הבאות ולא משנה מה?" – אלהים נאנח והזדקף במושבו. – "מה עם מוחמד?" – שאל – "אי אפשר להתקשר אליו ולהגיד לו שיקדם את עניין הג'יהאד הזה שלו?"
– "אתה מכיר את התשובה שלו" – ענה גבריאל – "הוא טוען כמו תמיד שהוא לא התכוון לזה בדיוק" –
– "נו בסדר, אף אחד במילא לא מבין למה בדיוק הוא התכוון, תשלחו לו הודעה שיראה מה אפשר לעשות, אולי אפשר לקדם משהו כבר השנה" –
– "אדוני, אני חייב להזהיר אותך" – אמר מנהל עבודת הגורלות -"אנחנו לא יכולים ככה להכנס לחיסול גורף, מה יהיה עם כל שזירת הגורלות שעבדנו עליה, שנים של עבודה ירדו לטמיון." –
– "לא שמעת על מה דיברנו?" – התרעם הקב"ה – "אנחנו קורסים. אנחנו חייבים קיצוצים דחוף, אז אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשבש כמה גורלות, לא יקרה שום דבר. אנחנו כאן, לא הולכים לשום מקום ומצבנו טוב עכשיו, אז אולי באמת זו הזדמנות טובה." –
– "אתה זוכר מה קרה בשואה?" – שאל לפתע מיכאל – "היינו על סף פשיטת רגל" –
– "כן אני יודע, אני יודע. ושוב תזכיר לי את זה, למה לא?" – אמר אלהים – "זו הייתה טעות שלא תחזור. נתנו למוות יד חופשית ואפילו אישרנו לו לגייס פרילאנסרים. הם הרגו על ימין ועל שמאל בלי הכרה. כמות המאמינים שאיבדנו אז הביאה אותנו למשבר. אבל אני יכול לומר בלב שלם שהמשבר הזה מאחורינו וכמות המאמינים שיש לנו היום מספיקה בהחלט להשאיר אותנו בעניינים גם עם איזו מלחמה קטנה. מה עם אירופה, אצל הנוצרים, אי אפשר להזיז אצלם איזה משהו, בעבר הם עזרו לנו המון. אי אפשר להתקשר לישו שיארגן איזה משהו?" –
– "ישו?" – לעג גבריאל – "מה ישו קשור עכשיו למשהו? הוא כבר מזמן לא מנהל שום דבר. פעם אחרונה שראיתי אותו הוא התחיל להעביר שיעורי יוגה למתחילים על חוף הים. זה היה ברור שזה מה שיקרה כשלקחת את ההיפי המצחיק הזה והפכת אותו למשיח, היה ברור שלא יצא מזה כלום. שאלתי אותו פעם אם זה לא פוגע בו כל מה שהכנסייה הנוצרית עשתה בשמו, 'פוגע, פוגע..' אמר לי. 'ומה אתה עושה בנידון?' שאלתי אותו, 'מגיש את הלחי השנייה.' כך אמר לי." –
– "אל תגידו שום דבר על ישו" – פסק אלהים בחומרה – "ישו היה מהלך מבריק מכל הבחינות. קודם כל הוא הוריד לנו ים של דאגות מהראש, משיח מהמשיח, מי שהלך איתו הלך ומי שנשאר נשאר. הייתי צריך להרגיע את הרומאים האלה איכשהו והנה, ישו וחבורת הפריקים המסטולים שלו התפרסמו ובסוף הצליחו והפכו את רומא עצמה למעוז הנצרות! גאוני! וכשהוא פרש והשאיר את הניהול בידי הכנסיה, זה רק פעל לטובתנו. תראו את האינקויזיציה בספרד, יותר טוב מזה לא הייתי יכול אפילו לדמיין." –
– "אדוני, האינקויזיציה הייתה עסק מטונף!" – גל נמוך של מלמולי הסכמה עבר באולם.
– "רבותיי, רבותיי, אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור כמה ביצים," – אמר אלהים – "אז אל תתחילו להתייפיף לי עכשיו. בסופו של דבר זה היה עסק שדפק כמו שעון…" –
– "היו לנו המון בעיות עם המוות אז, להזכירך" – אמרתי – "הוא אמר, להרוג יהודים – אין בעיה. אבל למה אני צריך לשבת שעות ולשמוע את הצרחות והיללות שלהם עד שאני יכול לקחת אותם, ימים ולילות של עינויים עד שהם מואילים בטובם סוף סוף למות. הוא התלונן בעיקר על בזבוז הזמן המשווע" –
– "נו? מתי המוות לא מתלונן? הפעם היחידה שבה לא שמענו ממנו כלום הייתה אותה פעם שהוא הביא אותנו על סף פשיטת רגל. כל עוד המוות מתלונן, הכל בסדר." – אלהים שוב שקע בכסאו במורת רוח.
– " אתה כל כך להוט להרוג יהודים?" – שאל רפאל.
– "אני לא להוט להרוג יהודים, אני להוט לנפות יהודים" – ענה לו הקב"ה – "יש יותר מדי כרגע, אני כבר לא משתלט על שום דבר. העברתי את הניהול לישו בכל מה שקשור לנוצרים, שישברו את הראש לבד. כנ"ל לגבי מוחמד והמוסלמים. בודהא פנה אלי בעצמו ואמר שהוא יכול לנהל חלק נכבד מהמזרח הרחוק, אמרתי לו תודה רבה. אבל עדיין יש יותר מדי עבודה. אני לא רואה דרך אחרת, צריך קיצוצים רציניים." –
– "אדוני" – אמרתי – "מה לגבי הרשימה? הימים הנוראים הם רק עשרה." –
– "אני לא יכול כבר עם הרשימה הזאת. זה בזבוז זמן." –
– "איך אתה יכול לצפות שהמאמינים שלך ישמרו את כל המצוות אם אתה בעצמך לא יכול לעמוד בהתחייבות פשוטה של פעם בשנה?" – שאל גבריאל.
– "לא מעניין אותי המצוות. היהודים הטובים שלנו גדלו מאז ימי שאול, כבר לא צריך להגיד להם מה לעשות על כל דבר. זה לא באמת חשוב כל המצוות האלה, זה בסך הכל נוצר כדי להכניס בהם קצת משמעת. כרגע זה בגדר המלצות בלבד מבחינתי, כיום הם כבר מספיק משופשפים. תראה איזה גל של חזרה בתשובה יש לנו בשנים האחרונות, החילוניים לגמרי לא מוצאים את עצמם כבר והחרדים מנהלים את העניינים יופי. אה, לא סיפרתי לכם, יצא פסק הלכה חדש. את זה אתם באמת חייבים לשמוע. זה היה בעיתון, רגע…" – אלהים שלף מאי שם גליון עיתון, עילעל בו רגע קל ואז קיפלו בחצי.
– "הנה. תקשיבו, מעתה חל איסור על ניגוב חומוס נגד כיוון השעון בערים בצורות." – הוא הקריא בקול.
– "מה זאת אומרת?" – שאל אחד המלאכים.
– "בעת אכילת חומוס יש ונוצר לחץ בבני המעיים ועלול להשתחרר בתרועה." הוא ציטט "אם מנגבים את החומוס באותו זמן נגד כיוון השעון כמוהו כמעשה יריחו, שבני ישראל הקיפו את יריחו בעודם תוקעים בשופרות. לכן, על מנת למנוע את הישנות האסון… וכן הלאה" – אלהים סגר את העיתון והניחו על השולחן בהבעת סיפוק.
– "אתם רואים? ימים טובים. יש להם אפילו זמן להתעסק עם הנודים של כל בני ישראל. אין דברים יותר חשובים מזה, שתדעו." –
הדממה שהשתררה באולם הופרה לפתע על ידי קולו הרועם של יהושע – "מה? הם רציניים?" –
ולאחר רגע – "אתה צוחק עליי, לא? תן לי לראות את זה רגע "
– אלהים החליק את העיתון על השולחן לעברו, יהושע הרים אותו וקרא.
כעבור רגע – "אנחנו בתשרי, זה לא אחד באפריל…" – מלמל לעצמו ואז כעבור רגע פרץ בצחוק רועם ומתגלגל שהידהד ברחבי האולם. חלק מהנוכחים הצטרפו בצחוק מאופק שנשמע כרחש.
ואז יהושע הפסיק את צחוקו ופניו הרצינו לפתע.
– "מה הם עושים, לעזאזל? הפכתי לבדיחה. לכל הרוחות, ככה הם יזכרו את המבצע המרהיב של יריחו? עם הפלוצים שלהם? בסוף הם יחשבו שככה הפלנו את יריחו – הפלצנו על החומות, אני לא מאמין…" – כפות ידיו תפסו את ראשו.
– "יהושע, למי איכפת? אתה לא מבין?" – הרים אלהים את קולו – "עם זה הם מתעסקים. ואנחנו מתעסקים עם הרשימות של הימים הנוראים. העולם הולך לעזאזל והם מחשבים לאיזה כיוון לנגב את החומוס. בחיי, בא לי להרביץ למישהו. בטח הדבר הבא יהיה מצווה חדשה להפליץ מחלון של אניה בזמן הפלגה." –
– "ולמה זה?" – שאל יהושע בזעף.
– "כמוהו כמעשה נוח בזמן המבול, גם הוא הפריח יונים מהחלון בזמן הפלגה…רבותיי, אני לא יודע מה להגיד לכם, עייפתי מכל זה. אולי אני אעשה עוד מבול? זה היה יעיל ביותר בזמנו, אני אפילו לא זוכר למה עשיתי את זה… משהו עם 'מלאה הארץ רעה…' משהו כזה. מבול, זהו. זה הפתרון." –
– "אבל הבטחת לי!" – קרא נוח לפתע – "הבטחת שלא תעשה את זה יותר אף פעם. אתה יודע מה זה להיות תקוע בקופסא ארבעים יום וארבעים לילה עם כל החיות האלה? רציתי לחנוק אותך. במיוחד כשאין לך שום מושג איך בונים אניה." –
– "מה, הפריסה ששלחתי לך לא הייתה טובה?" – שאל אלהים במבוכה.
– "טובה? שום גשר פיקוד, שום סיפון, שום אגף מגורים, שום אגף בכלל. סתם תבנה קופסא מעץ ודחוף את עצמך פנימה עם כל החיות. וזכור לי שמישהו פה אמר משהו על לעמוד בהבטחות. אני מוכן להראות לך את הקשת שלך שוב, אם שכחת. אתה לא הולך לחזור על זה" –
– "טוב" – אמר אלהים בהכנעה – "אתה צודק, לא שכחתי. אני אגיד לכם את האמת, נגמר לי. נמאס לי, עשיתי את שלי, נראה לי שזהו…" – אלהים השתתק, דממה מתוחה השתררה באולם.
– "אדוני, אתה חושב לפרוש?" – שאל מיכאל לבסוף.
אלהים נראה מהורהר והתשובה התעכבה לכמה רגעים.
– "לפרוש? לא… לא נראה לי. אבל אני בהחלט רוצה לעשות שינוי יסודי, מהותי. התורה צריכה עדכונים, האמונה צריכה ריענון בהגדרה ועוד הרבה דברים שאני לא מצליח להגיע אליהם. פשוט יותר מדי עבודה, יותר מדי בני אדם. איפה הימים שהייתי יכול באמת לטפל בכל מקרה לגופו. באמת להשקיע בכל מאמין ומאמין, לבדוק את האמונה שלו לעומק…" –
– "אתה מתכוון, כמו איוב?" – שאל לפתע מיכאל.
– "אה, אל תזכיר לי את איוב בבקשה, ממש מצאת לך דוגמא. הייתי אז חסר ניסיון ועד היום אני לא מאמין שהשטן הצליח לעבוד עליי ככה, זה היה בלתי נסבל" –
– "אבל השטן הפסיד" – אמרתי – "איוב נשאר מאמין." –
– "אה, זה לא משנה" – ענה אלהים – "הסבל שהעברתי את האיש הזה זה כל מה שהשטן רצה להשיג באמת. הוא הצליח לעבוד עליי כדי שאגרום לאיש הזה לסבול, זה הכל." –
אליהו הנביא שעד לאותו רגע ישב ונמנם לו בשקט, הרים את ראשו לפתע ושאל – "מה עם השטן באמת? הוא לא יכול לעזור לך במשהו עם הקיצוצים שלך?" –
ראיתי הרבה מבטים שואלים מופנים אל הקב"ה.
אלהים חייך חיוך עקום.
– "אה, אתם לא יודעים שום דבר נכון? לא דיברתי על זה עד עכשיו. אז אולי הגיע הזמן שתדעו, השטן פרש." –
– "מה זאת אומרת?" – שאל אליהו, ערני לפתע. – "מה, אתה מתכוון, לגמרי?" –
– "לגמרי, לחלוטין. הוא לא מוכן להתקרב לבני אדם יותר. מאז הירושימה הוא לא רוצה איתם שום עסק." –
– "מה היה בהירושימה?" – שאל. אליהו מעולם לא היה מהמעודכנים. הוא עשה את שלו, בשיא הקריירה שלו הוא זרק את העמלקים לים ובו זמנית נתן לגיטימציה להקים את המוחרקה, סגר עסקה עם אלהים בעניין הגביע בפסח וזהו. מאז הוא לא ממש בעניינים.
– "זה היה בדיוק בשיא המשבר שלנו" – סיפר אלהים – "הייתי עסוק בלהציל את מה שנשאר מהיהודים באירופה ולדחוף את הרוסים קדימה שיגמרו כבר עם ברלין. בסוף הם כבשו את ברלין, היטלר התאבד או משהו, האמריקאים גם היו כבר בדרך אז יצאתי להפסקה והלכתי לראות מה אופנהיימר והחבורה שלו הספיקו לעולל. ופתאום ראיתי שהם הולכים לעשות ניסוי, בניו מכסיקו. קפצתי לשם לראות והייתי בהלם. הם גמרו לבנות את הפצצה שלהם והדבר המפלצתי הזה עבד, לא האמנתי. לא חשבתי שהם יגמרו את זה כל כך מהר. אתם זוכרים, גיבשנו אז תוכנית חירום לשזירת גורלות כדי למנוע מהם להפעיל את זה על מטרות אמיתיות. בינתיים חזרתי לאירופה כדי לראות מה עוד אפשר להציל. שבועיים אחרי זה מתקשר אליי השטן על הבוקר ושואל אותי: 'ראית מה המטומטמים האלה עשו?' – 'איזה מטומטמים?' שאלתי. 'נו, הבני אדם האלה שלך..' אמר. 'הם גמרו לבנות את פצצת האטום הזאת שלהם'. -'מה שהיה בניו מכסיקו?' שאלתי, 'זה אני יודע, ראיתי את זה. התחלנו בתכנית חירום לעצור את הסיפור הזה, שלא ישתמשו בזה חלילה על אוכלוסיה.'
'מאוחר מדי חביבי' אמר לי 'הם זרקו אחת על הירושימה, ממש עכשיו לפני חצי שעה. שמונים אלף איש התאדו בשניה אחת.' – 'מה??' צעקתי 'הם באמת עשו את זה?' ותוך כדי שאני מדבר איתו הלכתי להציץ מה קורה שם.
ממש התחשק לי לבכות, זה היה נורא. -'אני אגיד לך משהו, חבר' אמר השטן 'אני פרשתי, זהו. אני עוזב את הכל. אין לי שום עסק עם בני האדם יותר. יש להם נשק גרעיני, זה לא בשבילי. אתה תשבור איתם את הראש, זו בעיה שלך. הם יכולים להרוג אותנו עכשיו. כן, אפילו אותך. רק תדמיין מה הלאה. הם יבנו פצצות יותר גדולות וטילים ומה לא. ואם אי פעם תפרוץ מלחמה והם יפעילו את הנשק הזה, לא ישאר כאן שום דבר, גם לא אתה.'
הוא ממש עשה לי צמרמורת. זה באמת כאב ראש רציני.
שלושה ימים לאחר מכן מתקשר אליי המוות,
-'תגיד לי,' שאל אותי 'אתה יודע על הדבר הזה?'
-'על מה? על הירושימה?' שאלתי.
-'כן, גם על זה' ענה -' אתה יכול להגיד לי מה זה הדבר הזה?'
-'אל תשאל אותי, לא רעיון שלי' אמרתי לו 'הם לקחו את הנוסחה של איינשטיין ותראה מה הם עשו מזה.'
-'אני יודע' אמר 'עזבתי את הבלאגן באירופה אחרי שצעקת עליי על פינוי הונגריה, שיחררתי את כל הפרילנסרים ופתאום אני מקבל בריף בהול על הבוקר – קרוב למאה אלף יפנים ימותו בשעה הקרובה. – לא הבנתי איך זה יכול להיות, אז טסתי לשם. בהירושימה היו אזעקות, אבל אז הן פסקו ולא קרה שום דבר. רק מטוס אמריקאי אחד התקרב. לא היה לי מושג מה הולך לקרות. אם הייתי יודע, הייתי מסדר לטייס איזה התקף לב. אחרי כמה דקות חטפתי את ההלם של החיים. כאילו מישהו זרק חתיכה מהשמש על העיר. ותוך שתי דקות התייצבו אצלי איזה מאה אלף יפנים, עם כובעים ומצלמות, ממש כמו טיול מאורגן. עשו לי חור בראש עם הקשקשת האינסופית שלהם, וכל הזמן מצלמים, כל הדרך. רציתי להתקשר אליך לשאול מה העניין הזה אבל לפני שהספקתי, היום בבוקר, עוד אחת.'
-'עוד אחת מה?' שאלתי, מרגיש את המיגרנה מדגדגת לי בשורשים.
-'עוד פצצה' אמר.
-'מה?? איפה??'
– 'על נגאסאקי.' ענה 'עוד טיול מאורגן של יפנים. אני איתם עכשיו, עשינו חנייה בינתיים כי אמרתי שאני הולך להתקשר אליך.' תוך כדי הצצתי על מה שקורה בנגאסאקי ואז באמת בכיתי, זה היה יותר מדי."
שתיקה השתררה באולם, אף אחד לא חשב על זה ממש לעומק עד עכשיו. אבל כולנו זכרנו את הזעזוע מהפצצות האלה, והעדפנו להדחיק את הנושא.
-"אתם מבינים?" נאנח אלהים "ועכשיו, אחרי שהתחלנו במבצע של פירוק הנשק הגרעיני, לא חשבנו על זה בכלל – אבל ברור, גם הערבים רוצים נשק גרעיני, ולמה לא? אי אפשר להאשים אותם, למה לישראל כן ולהם לא? ואתה דואג לגברת כצנלסון והחתולים שלה…"
-"נראה לי שאתה צריך לחשוב שוב על איזו התגלות," אמר רפאל "צריך לעשות איזו הופעה מרשימה. 'אלהים התגלה שוב!' משהו כזה, ברע. שבני האדם ייזכרו בך ויזכרו מי הבוס כאן."
-"אני לא חושב שזה יעבוד, זה לא יציאת מצריים. היום כבר בני האדם הרבה פחות תמימים, הרבה יותר קשה לעבוד עליהם. כשרק התחלנו, המוות ואני, היינו משוגעים על אפקטים מיוחדים. איך התלהבנו אז… זוכרים את עשר המכות? צבענו את הנילוס באדום, הכי אהבתי את הצפרדעים. אבל ההברקה הכי גדולה הייתה מכת הבכורות. כבר לא ידעתי מה לעשות יותר אחרי המכה התשיעית. עשיתי חושך, הצלחתי אפילו לכבות את השמש לאיזה זמן. ואז משה בא אליי ואמר -'טוב, לא רע. אבל צריך עוד משהו, איזה גראנד פינאלה שתגרום לפרעה באמת לשקשק.' ולא בא לי שום רעיון. מים אדומים, צפרדעים, ארבה, ערוב. שתי מגפות, שלוש אם מחשיבים את הכינים. ואז המוות בא עם הברקה. -'בוא נהרוג להם את כל הבכורות, אחד אחד, רק למצרים. כל דבר שעשינו עד עכשיו אפשר להלביש עליו איזה הסבר מדעי כזה או אחר, אבל אם נהרוג להם את כל הבכורות בצורה סלקטיבית, אף אחד לא ידע איך להסביר את זה, הם לא יבינו מאיפה זה בא להם. מה אתה אומר?' אין צורך לומר שהתלהבתי. -'רעיון מעולה.' אמרתי 'בוא נוסיף לזה עוד איזה אפקט. נגיד לבני ישראל לצבוע את המשקופים שלהם בדם כדי לסמן לך כאילו, שזה בית של בני ישראל.' -'אתה יודע שאני לא צריך את זה' אמר.
-'זה לא בשבילך, זה בשבילם, בשביל הרושם.' זו הייתה הצלחה מסחררת. אחר כך אחד השיאים היה קריעת ים סוף, אפילו המוות התרשם. ועמוד האש והענן… איזה כיף היה אז. אבל היום מה אנחנו יכולים לעשות? הוליווד כבר המציאה הכל. אני ארד לאדמה ואתגלה לעיניהם ואגיד שאני אלהים, נו באמת. במקרה הטוב יאשפזו אותי. היום זה כבר הרבה יותר קשה. היה את מעמד הר סיני, כמה השקעתי בזה. ישבתי וחצבתי את לוחות הברית האלה באבן. כמה הזעתי על זה, ומה קרה בסוף? משה ירד מההר וראה שהטמבלים הספיקו לבנות עגל זהב ומרוב עצבים שבר את לוחות הברית שעבדתי עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. מה לא עשיתי? דאגתי להם, הוצאתי אותם ממצרים, לקחתי אותם לסיני והם רק התלוננו. ארגנתי להם קייטרינג והם המשיכו להתלונן. בסוף אפילו משה עצבן אותי.
-'קח את המקל הזה ותרביץ לסלע ההוא וייצאו מים.' אמרתי לו.
-'מה?' הוא שאל.
-'אתה רואה את המקל הזה?' שאלתי והצבעתי על המטה שלו.
-'כן' אמר.
-'קח אותו ותרביץ איתו לסלע ההוא.'
-'למה?' הוא שאל.
-'ואז ייצאו מים, רציתם מים נכון?' האיטיות שלו עיצבנה אותי ממש.
הוא הסתכל עליי, -'מה, אתה צוחק עליי?' אמר.
התאפקתי לא להוריד עליו מכת ברק באותו רגע.
ואז עוד היה קל. היום מי יסתכל עליי בכלל? לא רבותיי, האנושות התקדמה יותר מדי. מלכתחילה ידעתי שזו טעות לתת להם חופש בחירה כזה. והיה ברור שיגיע הזמן שאי אפשר יהיה יותר לעצור אותם. הם נהיו חכמים מדי. כשהבטחתי לאברהם שארבה את צאצאיו כחול על שפת הים, לא הגזמתי. והנה זה קרה, ועכשיו צריך פתרון מרחיק לכת כדי להחזיר את העניינים לאיזון".
ואני הבטתי ברשימות האלה, כל השמות האלה שהתפרסו על מאות עמודים. נזכרתי ברשימות של כל אלה שנספו בשואה באירופה, אפילו אנחנו לא הצלחנו לספור באמת כמה הם היו.
בדממה שהשתררה הדהד לפתע קולו הנמוך של יואל.
-"תראו, הרי כולנו יודעים שלא אלהים הוא הבעייתי, אלא בני האדם. הם הלא-מושלמים. הם בוחנים אותנו, בסדר? הם צריכים הוכחה תמידית שאלהים אכן קיים. הם בסירוב תמידי להאמין, כי הם לא מבינים מושלם. הם כל הזמן צריכים את האישור, שהם לא משלמים באמונה שלהם על סתם – במיוחד היהודים. הם רוצים לדעת כמה אלהים באמת שווה. אז הם בודקים אותך, אדוני, הם בוחנים אותך, הם…ממששים את הסחורה. אם לא תתפקד, הם יגיעו בסוף לרעיון שאפשר לפטר אותך ולהביא קדוש-ברוך-הוא אחר."
-"תגיד לי יואל" פנה אליו אלהים "על מה אתה מדבר?"
השתררה שתיקה.
-"הם לא יכולים לפטר אותי!" קולו של אלהים רעם. "אני לא עובד בשבילם!"
השתיקה התמשכה.
-"או שבעצם, אני כן?" אלהים שקע בהרהורים.
-"רגע." המשיך אלהים כעבור זמן-מה "הם משלמים לי?"
אלהים שקע במחשבות, ממלמל לעצמו מדי פעם, איש מהנוכחים לא העז להפר את הדממה.
-"כל הזבחים האלה" אמר לבסוף "איך אני מגדיר את זה? מיסים או משכורת?"
-"טכנית, אלה מיסים שמשלמים את המשכורת שלך." אמר מיכאל.
-"הם יכולים לפטר אותי?" שאל אלהים בדאגה אמיתית.
-"השאלה היא איך אתה מגדיר את השלטון שלך." אמר גבריאל.
-"איך?" שאל אלהים "רפובליקה?"
-"אי אפשר" אמר גבריאל "אתה לא אחד מהם."
-"אני לא אוהב דיקטטורה, זה מצלצל רע." אמר אלהים.
-"אם אתה רוצה להיות מודרני" אמר מיכאל "אז הייתי במקומך הולך על דמוקרטיה, אבל אז צריך שיהיו בחירות."
-"השתגעת?" התרעם אלהים "שאני אעשה קמפיין בחירות? ממש נפלתם על הראש. לא, השלטון שלי הוא מונרכיה ישנה וטובה."
-"אז טכנית, הם יכולים לחולל מהפכה ולהדיח אותך." אמר מיכאל.
-"טוב, רבותיי, עשיתם לי כאב ראש, תודה רבה." נאנח אלהים "מרים…"הוא פנה אליי "אפשר לסיים את הישיבה כבר? תרשמי איפה היינו. אני חייב לנוח, לשים את הראש לאיזה שעה. נמשיך מחר."
ולפני שהספקתי ללחוץ על הזמזם, קפץ מיכאל לפתע ואמר -"אני יודע איך נבטיח את שלטונו של הקב"ה." הוא חייך בניצחון. -"תקשיבו לזה, יש לי."
-"איך?" שאל גבריאל.
-"נמנה אותו למנכ"ל." אמר מיכאל.
השתרר שקט.
רפאל נראה כשוקל את הדברים. -"לא רע" אמר לבסוף. "בני האדם לא יוכלו לפטר אותו אם נהפוך אותם לעובדים. לא רע בכלל. אבל אז נצטרך לשלם להם משכורת."
-"אנחנו כבר משלמים להם משכורת" אמר מיכאל "איך אתה מחשיב את כל הבריאה? התפוזים והגויאבות והענבים והסטייקים וכל מה שהנביילעס הקטנים אוכלים משחר ההיסטוריה? זה לא משכורת?"
-"צודק." אמר רפאל "יפה מאוד. אבל איך אנחנו מוגדרים? אנחנו לא חברה פרטית. מה אנחנו? גוף ציבורי?"
– "שאלה טובה" אמר מיכאל "טכנית, אנחנו יכולים להגדיר את עצמנו איך שנרצה, למה, אנחנו חייבים דין וחשבון למישהו? אדוני, מה אתה אומר?" הוא פנה לאלהים ששקע במושבו והיה משפשף את רקותיו.
-"מה אני אומר?" רטן אלהים "לא יודע. תעבדו על זה, תגישו לי מחר בבוקר…"
-"רק דבר אחד" הוסיף מיכאל "אני יודע שזה לא הכי נעים, אבל אנחנו נצטרך לערוך לך ראיון עבודה."
-"לי? למה?" שאל אלהים.
-"אנחנו ממנים אותך למנכ"ל, אז לפי ההיגיון אנחנו צריכים לבדוק שאתה מתאים לתפקיד."
-"מיכאל…" גנח אלהים "באימא שלך…מרים." הוא פנה אליי שוב "תעיפי לי אותם מהעיניים."
פניתי ולחצתי על הזמזם, כל פעמוני השמיים ציינו את סגירת הישיבה. בחריקת כסאות הנוכחים קמו, אספו את ניירותיהם ברשרוש ופנו לעבר הדלת, מדברים ביניהם. לפתע התגבר קולו של גבריאל בשיחתו עם מיכאל, -"…לא מנכ"ל, מזכ"ל. מזכיר כללי, כמו באו"ם. הרבה יותר קל להגדיר לו סמכויות…" והם יצאו מהאולם.
אלהים עוד התמהמה וכשפניתי לצאת, שאל אותי -"מרים, מה יהיה? לאן עוד אפשר להמשיך מכאן?"
-"אני מאמינה בך, אדוני" אמרתי לו.
-"תודה" אמר לי "תסגרי את הדלת כשתצאי."
הנהנתי, יצאתי וסגרתי את הדלת.