התחלה חדשה – פרק אחד.

"אתה מוכן?" אני שומע את קולה של אימי מהקומה התחתונה.
"לא! אלף פעמים אמרתי לך, לא רוצה לעבור לישראל!"
אני שומע צעדים, ואחרי כמה דקות הדלת של החדר שלי נפתחת. "דניאל…" היא נאנחת. היא מסתכלת על החדר שלי. "דניאל!" עכשיו בקריאה רמה.
"מה?" אני שואל בהתגרות. החדר שלי מבולגן כולו, ואני שוכלי לי על המיטה עם אזניות תקועות בחורים האלה בצידי הראש, אלה שקוראים להם אוזניים.
"בוא תעזור לי…" היא מתחילה להתכופף ולהרים דברים. אני מגביר את העצמה באייפון וממשיך את השיר.
"דניאל!" קולה הופך לחד משמעי וחודר מבעד לאזניות. "בוא עכשיו!"
אני נאנח, מוציא את האזניות ומתחיל להרים דברים.
אחרי חצי שעה החדר הופך למצוחצח. "ועכשיו תתחיל לארוז!" היא יוצאת מהחדר בטריקת דלת.
וואו, לא ידעתי שהורים טורקים דלתות… טוב, כנראה אני מקצועי!
אני לוקח את המזוודה ששלי ומתחיל לתחוב לתוכה בגדים, MP ישנים, דיסק-און-קי שיש בו איזה חמישים סרטים שהורדתי [באופן לא חוקי…], אלפיים דולר שהרווחתי בשנתיים האחרונות [על ידי נגינה ושירה בסנטרל פארק], כמה כלי מוזיקה ומגבר קטן נייד. אני קורא לאמא שתבוא ותבדוק. התוצאה לבסוף הייתה שכל הארון שלי והשולחן שלי ו – החדר שלי, בכללי שפוכים על המיטה שלי. "שים בתוך המזוודות." אמא אומרת ויורדת למטה. אחרי שעה של עבודה מאומצת אני מסיים.
אני יורד למטה, אמא שם, עומדת ליד הדלת, מדברת בטלפון עם אמה, אחותי הגדולה [בת שבע-עשרה].
הטלפון על רמקול.
"אמא, אני נשארת כאן! אני כבר בת שבע עשרה, ולא בא לי לבלות את השנה האחרונה שלי בבית הספר בארץ קטנה עם אנשים שאני לא מכירה – "
"ואיפה תהיי?"
"אצל ג'ייסון, או כאן!"
"אני לא מסכימה שתהיי אצל ג'ייסון, מי יודע מה תעשו – "
"אז אני אהיה כאן!"
"ואז תביאי אותו לבית שלי? לא תודה, מתוקה! את לא הולכת וזה סופי!"
"אז אני אהיה אצל אבא!"
אמא שותקת ומחווירה מכעס. היא מתחילה לדבר עוד פעם, קולה שקט באופן מסוכן. "תלכי לאבא שלך, הנבלה הזה שהשאיר אותנו לפני חמש שנים לבד? אין בעיה, להתראות אמה."
אני מתקרב אליה. היא נושמת ושואפת בקצב איטי, מנסה להירגע.
"למה אני לא יכול להישאר?" אני שואל ומבין שזה הזמן הכי גרוע להגיד את זה.
היא מסתובבת אלי באיטיות. "כי אתה קטן."
"אני קטן ממנה רק בשנה!"
"לא אכפת לי. בוא."
אני הולך אחריה בכעס ואנחנו יוצאים ונכנסים למכונית.
אני שומע מוזיקה, ואחרי עשר דקות בערך האייפון מצלצל.
ג'ייקוב.
"היי ג'יי." אני אומר ואפילו לא מנסה להישמע שמח.
"היי דניאל, למה אתה דכאוני – אה, אז זה סופי שאתם נוסעים?"
"אנחנו באמצע הנסיעה."
"ומה עם אמה?" ג'ייקוב די דלוק על אמה מאז גיל ארבע-עשרה.
"אמה תגור כנראה אצל אבא שלנו או שתשכב עם החבר האדיוט שלה."
"אה, טוב, באסה. ביי."
יאפ, שיחה קצרה.
בדיוק שאני ממשיך את המוזיקה עוד מישהו מצלצל.
קייט.
"היי קייט."
"היי דני, אתם בסוף נוסעים?"
"כן. אוף! זה ממש מבאס!"
"כן… אל תשכח אותי כאן, כן?"
"קייט, מתוקה, אני לא אשכח אותך, ואת יודעת למה? כי הנשיקות שלך הכי מתוקות." אני משמיע קולות מצמוץ.
קייט צוחקת. "דיי, יא מגעיל!"
אנחנו ממשיכים לדבר קצת – טוב, הרבה.
אמא שלי קוטעת אותנו. "הגענו."
"טוב, אני צריך ללכת, ביי!"
"ביי."
אנחנו הולכים לשדה תעופה, ואחרי שלוש דקות בערך מגיע המטוס.
אנחנו עולים עליו ומתישבים בכיסאות שלנו.
אני מוציא את האייפון ו[עוד פעם] שם מוזיקה.
תוך שעתיים אני נרדם.
"דניאל, קום." אמא מעירה אותי. "הגענו."
אחרי כמה שעות של טשטוש מצידי אנחנו מגיעים. "דניאל, הנה הבית שלך לשנה הקרובה!" אומרת אמא וסופקת [אף פעם לא חשבתי שאני אשתמש במילה הזו…] כפיים.
הבית די גדול. בחצר שלו יש עץ מנגו שתלויים עליו מנגויים בשלים.
אני פונה אל אמא. "לפני כמה זמן הכנת את זה?" אני שואל ומרים גבה.
"חודש לפני סיום הלימודים." היא עונה ומחייכת בהתרגשות. "אז, שניכנס?"
"אוקיי." אני אומר ומושך בכתפיי. אנחנו לוקחים את המזוודות, אמא מסמנת לנהג שיביא את המזוודות האחרות שהבאנו ואנחנו נכנסים.
וולקאם טו ישראל!