כל יום מחדש
התהלכתי ברחבי המסדרון, עוקפת מאות תאים בדרכי. מחפשת את האחת- הגיבורה שאני צריכה. אני משתהה לפני תא בו ישנה פיה קטנה בעלת שיער שטני גלי. לא, היא לא האחת. יש אנשים שיגידו שזה אכזרי, לכלוא כל כך הרבה אנשים בתאי מאסר חשוכים- אבל אני יודעת, שיום אחד גם זמנם יגיע. אני פונה ימינה בין אלפי החדרים, נעצרת לפני תא עליו מסומן באותיות דהויות ומאובקות את הסימן 14/3/ml ומנקה בידי את השמשה. זה היום. היום מלאו לעולם הזה בדיוק 14 ורבע שנים בספירת הבוראת. אני מאמצת את עיני. בתוך הקפסולה שוכבת ילדה קטנה בעלת שיער זהב קצר. עיניה עצומות, אך אני יודעת מה צבען. זו אני. אני, שלפני ארבע עשר שנים ועונה נוצרתי, ואיתי נוצר גם העולם המיוחד הזה. הגיע הזמן. הילדה רק בת ארבע, וכבר אוחזת בעיפרון. היא מרימה אלי את עיניה. "אבל איך אני אדע מה לצייר?" שאלה. חייכתי חיוך קטן. "את תדעי." עצמתי את עיני, וסגרתי מאחורי את דלת התא.
"מלי!" המורה העירה אותי. "שאלתי אותך שאלה!" אמרה בנזיפה. "הקומוניזם הוא צורת שילטון בה מתנהלת חלוקת משאבים שווה בין האזרחים." השבתי ברוגע. המורה, שהייתה בטוחה שריחפתי, פערה את פיה. השבתי את מבטי אל המחברת. שם, בקטן, צוירה ילדה קטנה מתהלכת במסדרון מלא דלתות זכוכית. מבטה מלא תקווה.
תגובות (0)